בעוד ימים ספורים ייכנס עם ישראל לצום הגדול בשנה. יום הכיפורים, שנחשב ליום הקדוש ביותר בלוח השנה היהודי, מציב בפני כל אדם משימה שנחשבת לאחת הקשות ביותר: לומר "סליחה" ולהתכוון לזה.
לא מדובר רק במסורת דתית. גם בתרבות הישראלית החילונית, מילת הסליחה תפסה מקום מרכזי בשירה ובזמר העברי לאורך עשרות שנים. מסתבר שהקושי לבקש מחילה הוא אוניברסלי, וחוצה שפות ותרבויות.
הכותב ברני טופין, ששיתף פעולה עם הזמר אלטון ג'ון ביצירת להיטים רבים, טבע כבר לפני חמישים שנה את הביטוי לפיו סליחה היא המילה הכי קשה לומר, מתוך יותר ממאתיים אלף מילים הקיימות בשפה האנגלית. הקביעה הזו, כך מתברר, נכונה גם לעברית. לאורך השנים נכתבו בישראל עשרות שירים שביקשו להביע חרטה וצער, מתוך תקווה שהצד השני יסכים לפתוח דף חדש.
שלמה ארצי כתב על כך ב"שעת החרטה" מתוך האלבום "חצות", כשהוא מתאר את הרגע שבו "הלילה כמו חייך, בסימני שתיקה, בסימני איחור" מוביל להבנה שהגיע הזמן להתחרט. גם פאר טסי, בתחילת דרכו המוזיקלית, שר בבלדה "סליחה" כי "הכל מאהבה, לא התכוונתי כלל". יצחק קלפטר ז"ל, בשיר "סליחה חבר", ביקש מחברו מחילה על "טיפשות יהירה", ואילו הלהקה נקמת הטרקטור לקחה פיוט עתיק מתפילות הסליחות והפכה אותו למפץ סאונד רועם בתחילת שנות התשעים.
מעבר לזמר העברי, לב הדיון סביב יום הכיפורים נמצא בוידוי עצמו. סדר הוידוי נאמר חמש פעמים במהלך היום הקדוש, ואמור לזעזע ולנקוב בתהומות הנפש. לעיתים, בגלל הבנה מעורפלת של המילים, אנשים ממלמלים אותן באופן מכני. אבל כל מילה בוידוי נושאת משמעות עמוקה. "אשמנו" הוא היסוד לכל תהליך התשובה, לקיחת אחריות ישירה על המעשים. "בגדנו" מצביע על הבגידה בעצמיות ובייעוד. "גזלנו" מתאר ניסיון לחיות חיים מתוך חיקוי והשוואה לאחרים. כל מילה בסדר הוידוי, מ"דיברנו דופי" ועד "תעינו ותעתענו", מתארת שלב נוסף בהתדרדרות המוסרית, ומזמינה בחינה עצמית כנה.
הרב הבריטי יונתן זקס, בספרו "מועדים לשיחה", כתב שהולדת הסליחה היא אחד הרעיונות הרדיקליים ביותר שעלו אי פעם במחשבת המוסר האנושית. לדבריו, "הסליחה היא מעשה שאיננו תגובה. היא שוברת את מחזור הגירוי והתגובה, הפגיעה והנקם, שהביא תרבויות שלמות לידי חורבן". הרב זקס מציין שהרגע המתועד הראשון בהיסטוריה שבו אדם סולח לאדם אחר מופיע בספר בראשית, כאשר יוסף סולח לאחיו שמכרו אותו לעבדות. "אלוהים אינו סולח לבני אדם עד שבני אדם לומדים לסלוח זה לזה", כתב הרב זקס.
הסיפור של יוסף ואחיו חוזר גם בפרשנות עכשווית לימים הנוראים. יוסף, שהפך למשנה למלך מצרים, פוגש את אחיו החוששים לנקמה, ואומר להם: "ואתם חשבתם עלי רעה, אלוהים חשבה לטובה". מדובר במחילה שאינה מוחקת את מה שקרה, אלא מסרבת לתת לרעה את המילה האחרונה. בתלמוד הבבלי מסופר גם על אשתו של רבי מאיר, ברוריה, שכאשר בעלה ביקש רחמים שימותו בריונים שהציקו לו, תיקנה אותו: הפסוק אומר "יתמו חטאים מן הארץ" ולא "חוטאים". כלומר, יש לבקש שייכלה החטא, לא שייעלם החוטא.
יש לכך גם צד הפוך. חז"ל קבעו כי "עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו". כלומר, אי אפשר לצום ולהתפלל בלבד. מי שפגע בזולת חייב לפנות אליו אישית ולבקש מחילה, בלי קיצורי דרך. במקביל, הרמב"ם קבע בהלכות תשובה כי "לא יהא אכזרי מלמחול", ובכך הטיל אחריות גם על הנפגע להיות פתוח לסליחה ולא להפוך את הכאב שלו לבית כלא.
השנה, הדיון בסליחה מקבל משמעות נוספת נוכח המצב בישראל. מדובר ביום הכיפורים הראשון מאז השבעה באוקטובר שבו כל החטופים כבר שבו הביתה, בין אם בחיים ובין אם הובאו לקבורה בישראל. הכאב על הנופלים והפצועים עדיין נוכח, אך יש מי שמבקשים למצוא בתוך התקופה הקשה גם מקום לפיוס ולחשבון נפש לאומי, לא רק אישי.
לצד המשמעות הדתית, יש מי שמפנים את מבחן הסליחה גם אל השיח הציבורי הישראלי הטעון. הכותבים מציינים שהחברה הישראלית שקועה לעיתים קרובות בפנקסנות הדדית בין מחנות פוליטיים, עדתיים ודתיים, כשכל צד יודע לדקלם את חטאי הצד שכנגד אך מתקשה להביט פנימה. יום הכיפורים, כך נטען, מזמין דווקא שאלה הפוכה: לא מי התחיל ומי צודק יותר, אלא במה אני עצמי טעיתי.
עם כניסת הצום, מיליוני ישראלים יעמדו בבתי הכנסת ויכו על החזה תוך אמירת הוידוי. מדובר בתנועה סמלית: כאשר מאשימים אחרים, האצבע מופנית החוצה, אך בוידוי היהודי היד משנה כיוון ופונה פנימה. בין אם מדובר בקשר שבין אדם לחברו ובין אם בקשר שבין אדם למקום, השאלה שנותרת פתוחה היא אם השנה הזו תצליח, ולו במעט, להזיז את המחט מהאשמה אל הבנה, ומהכעס אל הפיוס.
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה