יהודה אטלס, מחבר "והילד הזה הוא אני", הלך לעולמו

סופר הילדים יהודה אטלס הלך לעולמו, והרשת כולה נשטפה בהספדים. אטלס, עורך, מתרגם, חוקר ואחד מסופרי הילדים המכוננים והאהובים ביותר בישראל, הותיר אחריו מורשת ספרותית שליוותה דורות שלמים של ילדים וגם את ההורים שלהם.

ברגע שהתבשרה הידיעה, עיתונאים, אנשי ספר שעבדו איתו, ידידים וגם אנשים שמעולם לא פגשו אותו אישית, כולם הרגישו צורך לכתוב עליו כמה מילים. נדמה שלא היה בארץ סופר ילדים אחר שנגע בכל כך הרבה לבבות כמו אטלס, ובראש ובראשונה בזכות היצירה שהפכה לחלק בלתי נפרד מהתרבות הישראלית: "והילד הזה הוא אני".

הספר יצא לאור בשנת 1977, וגם היום, כמעט חמישים שנה אחרי, הוא נשמע כאילו נכתב אתמול. השורות "כשאני מדבר אליך, ואתה רק יופי יופי משיב, אני יודע שאתה לא באמת מקשיב" מוכרות למי שהיה ילד בשנות השבעים, אבל גם לילדים שנולדו עשרות שנים אחרי שהספר נכתב.

וזו בדיוק הקסם של אטלס: הוא כתב על דברים שכל ילד מרגיש אבל לא תמיד יודע לנסח. תפוז שאמא מקלפת יוצא נקי ויבש, אבל כשהילד מקלף בעצמו הוא תמיד יוצא "קוועץ'". משפט טיפשי לכאורה, אבל כל מי שקרא אותו פעם, לא שוכח אותו לעולם.

מה שמעניין הוא שהספר הזה, שנראה כמו יצירה ילדית פשוטה, מכיל בתוכו הרבה יותר. יש לו קשר מפתיע דווקא לחג הסוכות שחל השבוע. מדובר בערכים של תקווה, של הבנה הדדית ושל חיים משותפים, בדיוק כמו הרעיון שעומד מאחורי מצוות הישיבה בסוכה.

הרעיון הוא פשוט: חג הסוכות מלמד אותנו לשבת יחד, לחיות בצוותא, בדיוק כמו שהתורה מתארת חזון עתידי שבו "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ", מצב שבו אף אחד לא פוגע באחר כי כולם מבינים משהו משותף. גם אטלס, בדרכו הפשוטה והילדית, ניסה לגעת באותה תחושה: של הבנה, של חיבור, ושל אמת אנושית שכולנו מזהים ברגע שאנחנו קוראים אותה.

ומי שקרא את הספר בילדותו בטח זוכר גם את המשפט על המשחק בדומינו: "כשאבא מפסיד אצלי בדומינו, אני כל כך שמח, עד שלא אכפת לי, שהוא נותן לי לנצח". משפט שנשמע תמים, אבל בעצם מדבר על אחת התחושות הכי אמיתיות שיש: האהבה שגורמת לנו לא לשים לב לדברים הקטנים.

אלה בדיוק היצירות שנכנסות לתוך החיים שלנו בלי שנרגיש. אנחנו קוראים אותן וחושבים, "רגע, איך זה לא היה קיים לפני?" זה הכוח של אטלס, לתת מילים לדברים שכולנו הרגשנו אבל אף פעם לא ידענו איך לנסח.

בימים הקרובים צפויים עוד ועוד הספדים וזכרונות מאנשי ספרות, עיתונאים וגם אנשים פרטיים שגדלו על היצירות של אטלס. הספר "והילד הזה הוא אני" ימשיך ללוות דורות נוספים, ונראה שגם בעוד חמישים שנה הוא עדיין ידבר אל הילד שבכל אחד מאיתנו.