מי שיוצא לפנסיה בגיל 67 עם הכנסה חודשית של 15 אלף שקל עשוי לחשוב שהוא מסודר לכל החיים. הדירה משולמת, הילדים כבר עצמאיים, והקצבה אמורה לכסות את ההוצאות השוטפות. אבל מחשבון פשוט שבדק את השפעת האינפלציה על הפנסיה לאורך השנים מגלה תמונה הרבה פחות ורודה.
באינפלציה ממוצעת של 2.5% בשנה, שנמצאת בדיוק באמצע טווח היעד של בנק ישראל, אותם 15 אלף שקל בחודש יקנו בגיל 85 מה שכיום קונים רק כ-9,600 שקל. במילים אחרות, כוח הקנייה של הפנסיה יתכווץ בכשליש תוך 18 שנה, גם בלי שום משבר כלכלי מיוחד, רק מתוך שחיקה אינפלציונית "רגילה" ומתונה.
הפער גדל ככל שהאינפלציה עולה. בתרחיש של אינפלציה שנתית של 2%, 15 אלף שקל בגיל 67 יהיו שווים בגיל 85 לכ-10,500 שקל במונחי היום. באינפלציה של 3% בשנה, אותו סכום ישחק לכ-8,800 שקל בלבד. כדי לשמור בפועל על אותה רמת חיים, מי שפורש עם 15 אלף שקל יצטרך בגיל 85 הכנסה של בין 21,400 שקל ל-25,500 שקל בחודש, תלוי בקצב האינפלציה בפועל.
הטבלה ממחישה את גודל הבעיה: באינפלציה של 2% יידרשו כ-21,400 שקל בגיל 85 כדי לשמור על כוח הקנייה המקורי, ב-2.5% כ-23,400 שקל, וב-3% כ-25,500 שקל. מדובר בעלייה של יותר מ-40% בצורך הכספי החודשי, רק כדי "לעמוד במקום" מבחינת רמת החיים.
הבעיה המרכזית היא שקרן הפנסיה, שהיא בדרך כלל הבסיס להכנסה בפרישה, לא בהכרח מתעדכנת בקצב שמדביק את יוקר המחיה. בקרנות הפנסיה החדשות, גובה הקצבה מושפע מתשואות הקרן ומהאיזון האקטוארי שלה, ולא מצמוד אוטומטית למדד. במוצרים הוותיקים יותר קיים מנגנון עדכון שונה. גם קצבאות הביטוח הלאומי מתעדכנות לפי מנגנונים קבועים בחוק, אבל לא תמיד בקצב שמדביק את העלייה הריאלית בהוצאות של הגיל השלישי.
חלק מההוצאות בגיל מבוגר דווקא עולות מהר יותר מהמדד הממוצע, כמו עזרה בבית, שירותים אישיים, תחזוקת דירה והוצאות רפואיות. מצד שני, הוצאות הקשורות לעבודה, לנסיעות ולגידול ילדים קטנות משמעותית. השאלה האמיתית היא לא כמה המשפחה מוציאה ביום הפרישה, אלא איך ההוצאות משתנות בהדרגה בגיל 75, 80 ו-85.
כסף שמוחזק מחוץ לקרן הפנסיה מהווה לא פעם את הבעיה הגדולה יותר. פורשים רבים מעדיפים להחזיק חלק ניכר מהחיסכון שלהם בפיקדונות ובמזומן מתוך רצון בשקט נפשי, וזה אכן הגיוני לטווח קצר. אבל לאורך 18 שנה, כסף שמניב פחות מהאינפלציה מאבד בהדרגה מערכו הריאלי. לכן מומלץ להשאיר גם לאחר הפרישה חלק מהנכסים בערוצים שיכולים לצמוח, כמו מניות, לצד אג"ח שמספקות הכנסה יציבה יותר ומזומן שמיועד להוצאות השוטפות הקרובות.
דוגמה שממחישה את הבעיה: זוג פורש עם הוצאות חודשיות של 18 אלף שקל, מול הכנסה מפנסיה וקצבאות של 13 אלף שקל בלבד. הפער ההתחלתי של 5,000 שקל בחודש, שווה 60 אלף שקל בשנה, עלול להתרחב משמעותית תוך עשור אם ההוצאות עולות בקצב מהיר יותר מההכנסות. בגיל 85, אותם 18 אלף שקל הוצאה הופכים לכ-28 אלף שקל באינפלציה של 2.5%, רק כדי לשמור על אותה רמת צריכה מהיום הראשון של הפרישה.
הפתרון המוצע הוא לבצע בדיקה פשוטה עוד לפני היציאה לפנסיה: לקחת את ההוצאה החודשית הצפויה בגיל הפרישה, להריץ אותה קדימה עד גיל 85 בשלושה תרחישי אינפלציה שונים, 2%, 2.5% ו-3%, ולהשוות את התוצאה להכנסות הצפויות מהקצבאות ומהחיסכון הנזיל. אינפלציה של 2.5% בשנה נשמעת זניחה, אבל על פני 18 שנה היא מעלה את רמת המחירים הכוללת בכ-56%, שינוי שרוב הפורשים לא לוקחים בחשבון כשהם מתכננים את התקציב ליום הראשון של הפרישה בלבד.
מי שעומד לפני פרישה או כבר פרש, כדאי שיבדוק מול היועץ הפנסיוני שלו את תמהיל הנכסים לאחר גיל 67, ולא רק את גובה הקצבה החודשית הנוכחית. חלוקה נכונה בין נזילות לטווח קצר, אג"ח לטווח בינוני ונכסי צמיחה לטווח הארוך, היא הדרך המרכזית להימנע ממצב שבו רמת החיים נשחקת באופן משמעותי דווקא בשנים שבהן הגמישות הכלכלית הכי נמוכה.
תכנון פנסיוני נכון חייב להביא בחשבון לא רק את ההכנסה ביום הפרישה, אלא את השחיקה המצטברת שלה על פני שני עשורים ויותר.
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה