חברים, יש ידיעות שפשוט עוצרות אותך לרגע. זאת אחת מהן.
יוסף חגואל, האיש שסיפורו האישי הפך לחלק מהזיכרון הקולקטיבי הישראלי, הלך לעולמו היום בגיל 80. מי שלא מכיר את השם בטח מכיר את הסיפור, כי חגואל הוא "הפצוע מהבלדה לחובש", אחד הסיפורים המטלטלים ביותר שיצאו ממלחמת ששת הימים.
חגואל, יליד 1946, לחם בשורות חטיבה 55 של הצנחנים בקרבות הקשים על שחרור ירושלים ביוני 1967. במהלך הפריצה לכיוון מזרח העיר הוא נפצע קשה ברגליו ולא היה מסוגל לעמוד בכוחות עצמו. בדיוק באותו רגע, תחת הפגזה ירדנית כבדה, הגיע אליו החובש הצבאי שלמה אפשטיין כדי לטפל בו.
ואז קרה הרגע שהפך את הסיפור הזה למיתולוגי. "לא הייתי מסוגל לעמוד על הרגליים. תוך כדי שטיפלו בי, הירדנים הפגיזו את המקום. ניתנה פקודה לתפוס מחסה", שחזר חגואל בראיון שנתן לפני כמה שנים. הוא ניסה לשכנע את אפשטיין לברוח ולהציל את עצמו. "אמרתי לו 'שלמה תסתלק, אין סיבה שנפגע שנינו'", סיפר.
אבל אפשטיין לא זז. "הוא אמר לי 'אל תדאג, הכול יהיה בסדר' ומשך אותי לכיוון הקיר של המקלט ונשכב עלי מאחור", תיאר חגואל. שניות ספורות אחר כך התפוצצה פצצה ממש מאחוריהם. גופו של אפשטיין בלם את עיקר ההדף והרסיסים. "הייתי מרוסס, מלא דם. בדיעבד התברר שרוב הדם היה שלו", סיפר חגואל שנים אחר כך. אפשטיין נהרג מפצעיו, חגואל שרד אחרי שרסיס גדול נעצר ממש ליד ליבו.
על מעשה הגבורה הוענק לאפשטיין צל"ש הרמטכ"ל, שהומר בהמשך לעיטור העוז. אבל הסיפור לא נגמר שם. הדמיון הקורע לב בין מה שקרה בשטח לבין מילות השיר "הבלדה לחובש", שכתב דן אלמגור עוד לפני המלחמה, היה כל כך חזק שהציבור פשוט חיבר בין השניים. דן אלמגור עצמו אישר בפני חגואל שהנוסח הסופי של השיר הושפע מהסיפור שלהם, אחרי שהלחין אותו אפי נצר. מאותו רגע, שלמה אפשטיין הפך בתודעה הישראלית ל"חובש מהבלדה".
עבור חגואל, ההישרדות לא הייתה פשוטה נפשית. שנים הוא התמודד עם רגשות אשמה כבדים על כך שניצל במחיר חייו של אדם אחר. הפריצה הרגשית הגיעה כארבע שנים אחרי המלחמה, עם לידת בנו הבכור. חגואל חידש קשר עם משפחת אפשטיין, וקרא לבן שלו "שלמה" על שם מצילו, כשאביו של אפשטיין שימש סנדק בברית המילה.
מאותו רגע חגואל הפך את הנצחת אפשטיין למעשה חיים של ממש. הוא התייצב לאורך השנים בבסיסי צבא ובבתי ספר, סיפר לנוער על רעות ואחריות אישית, ואף תיעד עדות יחד עם נכדו במסגרת פרויקטים חינוכיים. במקביל הוא המשיך לשרת במילואים עשורים ארוכים, והפך לשיאן המילואים בקרב החוגרים בצה"ל, גם אחרי שעבר את גיל 75.
"אני די פעיל, אני לא קוואץ'. אני די צעיר", אמר אז חגואל כשנשאל למה הוא ממשיך להתנדב. לפני כשלוש שנים, כבר בן 77, הוא התייצב שוב למילואים במדים ועם נשק, ובחר להעביר מסר לעם ישראל: "שמרו על מורל גבוה, הישארו מאוחדים. סמכו עליי, עברנו מלחמות קשות ונעבור גם את זו".
היום, עם לכתו של חגואל, נשארת מאחוריו מורשת של רעות וערבות הדדית שלא נס ליחה. הסיפור שלו ושל אפשטיין ילווה דורות של ישראלים עוד הרבה שנים קדימה. יהי זכרו ברוך.
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה