רפובליקני בבית הנבחרים דורש: הלחימה באיראן תסתיים עד סוף יולי

צעד בולט מהמפלגה הרפובליקנית עצמה: חבר בית הנבחרים טום בארט הגיש הצעת חוק שמטרתה להגביל את יכולת הנשיא לנהל מבצע צבאי באיראן. ההצעה קובעת דד-ליין חד משמעי - הלחימה צריכה להסתיים עד סוף יולי, וכוחות קרקעיים לא ייכנסו לאיראן.

בארט, יוצא צבא שמתמודד בבחירות במישיגן, אינו מתנגד לשימוש בכוח כשלעצמו. הוא מתנגד לשימוש בלתי מבוקר בו. הצעת החוק שלו מגדירה בדיוק מתי מותר להפעיל כוח - פגיעה בתוכנית הגרעין האיראנית, או אבטחת מעבר ספינות במצר הורמוז. מחוץ לתנאים האלה, ידיים כבולות.

זו לא סתם הצעת חוק שולית. מבחינת ממשל טראמפ, ההצעה הזו מגיעה ממקום שלא נוח - מהמפלגה שלו. בארט לא מדבר כמי שרוצה לעצור מבצע שכבר יצא לדרך, אלא כמי שרוצה לקבוע כללי משחק מראש, לפני שהדברים יחמירו.

הטיעון המרכזי שלו: לקונגרס צריך להיות פיקוח אמיתי על ההחלטה להשתמש בכוח צבאי. לא גומי חתימות, לא אישור בדיעבד - פיקוח אמיתי. במובן הזה, בארט חוזר לדיון ישן וכאוב בפוליטיקה האמריקאית: מי מחזיק במפתחות המלחמה, הנשיא או הקונגרס.

הקשר הישיר למצב הנוכחי אינו מקרי. בשבועות האחרונים הפעיל הצבא האמריקאי כוח מול היותים ובאזורים שמשיקים לאיראן, ודיונים פנימיים על אפשרות תקיפת המתקנים הגרעיניים של טהראן לא פסקו. בארט מנסה לבנות גדר לפני שהעדר יוצא.

הסעיף בנוגע לכוחות קרקעיים הוא כנראה החלק הפוליטי הרגיש ביותר. מי שזוכר את עיראק ואפגניסטן - ובארט בוודאי זוכר מניסיון אישי - יודע שמלחמות קרקעיות באזור הזה לא נגמרות לפי לוח הזמנים שאתה מתכנן. איסור מפורש על הכנסת חיילים הוא ניסיון למנוע שקיעה הדרגתית לתוך עוד מלחמה לא מוגדרת.

מבחינה פוליטית, מעניין לבחון מי בארט מדבר אליו. בחירות במישיגן פירושן קהל בוחרים שמשלב ערבים-אמריקאים, מוסלמים ומוקדי דעת קהל שמתנגדים לכל מעורבות צבאית חדשה במזרח התיכון. אבל בארט עצמו הצטייר עד עכשיו כרפובליקני קו-קשה - כך שהצעד הזה אינו עניין בחירותי פשוט.

בשלב זה לא ברור אם ההצעה תגייס מספיק תמיכה כדי לעבור. בית הנבחרים הרפובליקני נוטה לתת גב לממשל בעניינים ביטחוניים, ואלה שיתמכו בה עשויים לשלם מחיר פוליטי מצד מנהיגות המפלגה.