בן גביר ניסה לעצור חוק נגד מחבלי הנוח'בה - ובסוף הצביע בעדו

הכנסת אישרה הלילה סופית, בקריאה שנייה ושלישית, חוק היסטורי: מחבלי טבח שמחת תורה יועמדו לדין בישראל. השופטים יוכלו לגזור עליהם עונש מוות. ומי שיורשע לא ייצא לעולם לחופשי, לא בהליך רגיל ולא בעסקת חטופים. 93 ח"כים הצביעו בעד. הקריאה השנייה והשלישית מסמנות את סיום ההליך החקיקתי, והחוק ייכנס לתוקף עם פרסומו ברשומות.

אלא שלפני ההצבעה התנהלה דרמה לילית בקואליציה. השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר איים במשבר קואליציוני ודרש לעצור את קידום החוק. הסערה פרצה כשבן גביר גילה כי נוסח החוק שהוגש קובע במפורש שהעמדת המחבלים לדין לא תתבסס על חוק עונש המוות למחבלים, שאותו הוא עצמו קידם. מבחינתו, זה היה פגיעה ישירה בהישג שרצה לקחת לו קרדיט עליו. בן גביר טען גם שהנוסח שאושר מעניק כוח יוצא דופן ליועצת המשפטית לממשלה, ולשיטתו זה יוביל בסוף לכך שהמחבלים לא יקבלו גזר דין מוות.

בכירים בקואליציה סירבו לדרישה. שינוי בנוסח היה מסכן את ההסכמה הרחבה שהושגה סביב החוק, הן בתוך הקואליציה והן מחוץ לה. לאחר שהבין שאף אחד לא מתכוון לזוז לטובתו, ושהוא עלול למצוא את עצמו מצביע נגד חוק שתוכנו הוא עצמו תמך בו, משך בן גביר את התנגדותו והצטרף למצביעים בעד. הדרמה הלילית הסתיימה בלי שנוסח החוק השתנה, והשאלה שנותרת פתוחה היא אם מדובר היה בעמדה עניינית אמיתית, או בניסיון לקבל קרדיט פוליטי על חוק שממילא היה עובר.

זה לא ניצחון של הקואליציה על האופוזיציה. זה אחד הרגעים הנדירים שבהם שני הצדדים ישבו באותו כיוון. שר המשפטים לוין, יו"ר ועדת חוקה שמחה רוטמן, וחברת ישראל ביתנו מלינובסקי קידמו את החוק יחד. לא תמיד קורה שרוטמן ומלינובסקי עומדים באותה שורה.

צילום: שמחה רוטמן

מלינובסקי ניסחה את זה בחדות: "משפטי אייכמן המודרניים יתקיימו בירושלים." הציטוט הזה לא מקרי. הוא מכוון. עונש המוות קיים בחוק הישראלי, אך כמעט לא יושם מעולם. הפעם האחרונה שהוטל ובוצע בישראל היה בפרשת אייכמן, ב-1962. משפט אייכמן הוא הנקודה שבה ישראל הגדירה לעצמה את הזכות לשפוט פשעי אנושות, גם כשהמשפט הבינלאומי לא ביקש ממנה. כאן מדובר בגישה דומה, רק שהפעם האויב לא ברח לארגנטינה, חלקם עוצרו בשטח. החוק החדש מרחיב את היכולת להטיל עונש מוות על מחבלי 7 באוקטובר, ומאותת שהפעם הכוונה היא רצינית.

מה שהחוק עושה בפועל הוא שלושה דברים: פותח את הדלת להעמדה לדין של מחבלים שנתפסו, מאפשר לבית המשפט לדון בעונש מוות, וחוסם כל אפשרות של שחרור עתידי בעסקה. הסעיף האחרון הוא כנראה הרגיש ביותר, כי הוא נוגע ישירות לשאלת החטופים. כל מי שלקח חלק בטבח, ברצח, באונס, בחטיפה, ויורשע בדין, לא יהיה ניתן להציע אותו בתמורה לחטופים ישראלים. ממשלות ישראל נהגו תמיד לשמור לעצמן גמישות בסוגיה הזו. כאן מוותרים על הגמישות הזו, לפחות על הנייר.

עבור משפחות החטופים, החוק יוצר מציאות מורכבת. מצד אחד, הוא מקשה על האפשרות לסגור עסקה שתחזיר חטופים תמורת שחרור מחבלים כבדים. מצד שני, הוא מבטא עמדה ערכית שרבים מהמשפחות עצמן שותפות לה, שלא להחזיר לחופשי את מי שרצח ואנס.

השאלה שלא נאמרה בקול במהלך ההצבעה היא כמה מחבלים בכלל נמצאים בידי ישראל שניתן להעמידם לדין. מרבית המבצעים הישירים של 7 באוקטובר נהרגו, חלקם בידי כוחות הביטחון וחלקם התפוצצו עם עצמם. אבל יש מי שנלקחו בשבי, ויש שאלות פתוחות על מעורבים ברמות הפיקוד שייתכן ויגיעו לידי ישראל בסיום המלחמה. בפועל, השאלה אם עונש המוות אכן יוטל תיוותר בידי בתי המשפט.

הרוב של 93 ח"כים מספר סיפור בפני עצמו. בכנסת הנוכחית, שבה כמעט כל הצבעה הפכה לקרב שבטי, לקבל 93 קולות זה מספר שכמעט לא רואים. זה אומר שגם חלקים גדולים מהאופוזיציה החליטו שהסוגיה הזו עוברת מעל הפוליטיקה הרגילה.

עדיין פתוחות שאלות יישומיות לא פשוטות. איך יתנהל המשפט, איזו ערכאה תדון, האם יינתן ייצוג משפטי לנאשמים, ומה יקרה אם בית משפט ישראלי יגזור מוות ומדינות אחרות יבקשות הסגרה. אלה שאלות שיעסיקו את שרד המשפטים ואת הפרקליטות עוד זמן רב.

מה שברור הוא שהכנסת שלחה היום מסר שרצתה לשלוח בקול רם: 7 באוקטובר לא ייסגר עם הסכם, לא ייסגר עם שחרור אסירים, ולא ייסגר עם שכחה. לפחות חלק מהאחראים ישבו בפני שופט ישראלי.