יו"ר יהדות התורה, חבר הכנסת יצחק גולדקנופף, פרסם הודעה שמנסה לרכב על שני הסוסים בו-זמנית: גינוי חד לאלימות שפרצה במחאות החרדיות, לצד גיבוי מלא ללומדי התורה ומתקפה על הממשלה.
גולדקנופף כתב כי הוא "מגנה את האלימות אשר אין לה מקום במחננו". לדבריו, האלימות "מנוגדת לדעת תורה ופוגעת במאבק הצודק להצלת עולם התורה". הניסוח מעניין: הבעיה באלימות היא לא רק מוסרית, אלא טקטית. היא פוגעת במאבק. זו שפה של מנהיג פוליטי, לא של פוסק הלכה.
אבל לצד הגינוי, גולדקנופף לא השאיר מקום לספק לגבי עמדתו הבסיסית. הוא הביע "גיבוי מלא" ללומדי התורה, וציין שכבודם ומעמדם "נרמס תחת רגלי הממשלה הנוכחית". המילה "נרמס" אינה מקרית. זו שפה של עלבון קיומי, לא של ויכוח תקציבי.
ההצהרה מגיעה על רקע מחאות חרדיות שבחלקן חרגו מהשורה. גולדקנופף, שמוביל את אחת המפלגות החרדיות הגדולות בכנסת, מוצא את עצמו בעמדה אופיינית למנהיגים חרדיים בתקופות לחץ: צריך להרגיע את הרחוב, אבל לא לאבד אותו.
הנוסחה שהוא בחר בה מוכרת. הגינוי בא ראשון, ברור ומנוסח, אבל מיד אחריו מגיע ה"לצד", אותה מילה שמאזנת הכל. "לצד הגיבוי המלא". כלומר: האלימות גרועה, אבל הכאב אמיתי. מי שגרם לכאב הזה היא הממשלה.
יהדות התורה מייצגת בעיקר את הציבור הליטאי, ולומדי הישיבות שעל גורלם מתנהל ויכוח עמוק בציבור הישראלי. גולדקנופף יודע שבעולמות הישיבות, מי שיצא נגד המחאה ללא סייג ייתפס כמי שעזב את הציבור. הגינוי לאלימות הוא מה שמאפשר לו להמשיך לדבר בשם הרחוב.
הצהרות מסוג זה, גינוי עם "אבל", מוכרות מעולמות פוליטיים אחרים. אבל בפוליטיקה החרדית יש להן ממד נוסף. כשגולדקנופף אומר ש"אין לאלימות מקום במחננו", הוא גם מדגיש: יש "מחנה". יש גבול ברור בין אנחנו לבין הממשלה ששורפת את עולם התורה, לפי תפישתו.
ממשלת ישראל לא הגיבה עד כה להצהרתו של גולדקנופף. המתח סביב חוק גיוס בני הישיבות ומעמד לומדי התורה צפוי להמשיך לבעבע, ולגולדקנופף יהיו עוד הזדמנויות לרכב על אותו פרדוקס בין שמירת הסדר לבין שמירת הנאמנות לציבור שבחר בו.
גולדקנופף מסר את עמדתו, אבל השאלה האמיתית היא אם הרחוב החרדי ישמע את הגינוי או רק את הגיבוי.
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה