סקר חושף: הישראלים רוצים אחדות - רק אם הצד השני יוותר

ממשלה לאומית רחבה זה נשמע נהדר - עד שמישהו שואל מי ייתן מה. סקר של מכון קנטאר שפורסם השבוע חושף פער מביך בין הצהרות אחדות לבין הנכונות האמיתית לשלם את המחיר שלהן.

הנתונים מהסקר מראים שרוב בעלי הדעה - 43% מול 30% - תומכים בהקמת ממשלה לאומית רחבה אחרי הבחירות. בקרב יהודים בלבד הפער אפילו גדול יותר: 47% מול 26%. אבל כשיורדים לפרטים, התמונה מתהפכת.

בקואליציה התמיכה בממשלה לאומית רחבה גבוהה מאוד - 61% לעומת 13% בלבד שמתנגדים. באופוזיציה ההפך: 48% מתנגדים ורק 33% תומכים. ייתכן שהסיבה פשוטה - נתניהו עצמו הוא שהציג את הרעיון במוצאי השבת האחרון, וכל מה שנתניהו רוצה האופוזיציה תגדיר כאיום.

אבל הנתון החריף יותר מגיע כשהסקר שואל על הויתורים הכואבים. מקרב מצביעי הימין: 30% מוכנים להסתפק ברפורמה משפטית חלקית בלבד, 22% מוכנים לפינוי מאחזים - אבל שיעור המתנגדים לכל ויתור שהוא מוכפל. כלומר, הממשלה המשותפת שהם מדמיינים היא כזו שבה גנץ, איזנקוט או ליברמן יושבים בתא המטען, לא מאחוז ההגה.

באופוזיציה התמונה אינה שונה בהרבה, רק הפנטזיות מוכוונות לכיוון אחר. 21% מסכימים לגיוס חלקי בלבד של חרדים, 22% מוכנים להסתפק בוועדת חקירה ממשלתית לאירועי שבעה באוקטובר - ולא ממלכתית, כלומר ללא סמכויות מחייבות. ו-46% לא מוכנים לכל ויתור. הממשלה שמציבור האופוזיציה מדמיין היא אחדות בלי חרדים, בלי סמוטריץ' ובן גביר, ובלי נתניהו. כלומר, ממשלת שמאל-מרכז בלבוש אחר.

זהו מבחן שכשל כבר לא פעם. עשרות רסיסי מפלגות ופוליטיקאים ממחנה ה"אחדות" מנסים בימים אלה לאחד כוחות כדי לעבור את אחוז החסימה בזכות מפלגה שתציג בדיוק את הפלטפורמה הזו - ממשלה לאומית. הבעיה היא שאפילו בין שוחרי האחדות עצמם לא הצליח אף אחד להתאחד עדיין. הם מוכיחים בעצמם בדיוק את מה שהסקר מגלה.

הדפוס הזה מוכר. בכל מחזור בחירות ישראלי מגיע שלב שבו "אחדות לאומית" הופכת לסיסמה הפופולרית ביותר. הציבור אוהב את הרעיון ברמה העקרונית, ממש כמו שאוהב ילדים שנותנים דוגמה אישית לויתור בגן. ברגע שמגיעים לשאלה מי ויתר על מה בדיוק - כל אחד זוכר סיבה טובה מדוע הפשרה הספציפית הזו בלתי אפשרית.

הסקר מעלה שאלה שאין בה נחמה לאף אחד: האם הרצון באחדות הוא אמיתי, או שמדובר בסיסמה נוחה שפוטרת מלהסביר איך בדיוק מממשים אותה. כרגע, הנתונים מצביעים על האפשרות השנייה.