חודש שלם. כל כך הרבה זמן היה למדינת ישראל להיערך, ובכל זאת היא נתפסה עם המכנסיים למטה. שגרירות ישראל ברומא התריעה מראש בפני משרד החוץ שהסרט "נז"א" עומד להיות מוקרן בפסטיבל ונציה היוקרתי, אבל בסוף לא רק שלא הצליחו לעצור את ההקרנה, גם לא טרחו להשיג עותק של הסרט כדי להיערך מראש. תודות.
השגרירות כן ניסתה. היא הפעילה ידידים ועורכי דין כדי לשכנע את הפסטיבל למשוך את הסרט מהתחרות, בטענה שהוא נרשם באיחור. הפסטיבל, מן הסתם, לא התרגש. את כל הבקשות והלחצים הוא דחה בנימוס, ו"נז"א" הוקרן כמתוכנן. ולא סתם הוקרן, הוא גם זכה בפרס חבר השופטים.
וכאן מגיע החלק המביך באמת. הפעם הראשונה שדובר צה"ל בכלל נחשף לתוכן הסרט הייתה כשנציגת התרבות של השגרירות ישבה באולם, צפתה בהקרנה, ואז ישבה וכתבה דוח על מה שראתה. ככה, בעיניים. לא עותק, לא תמלול, כלום. דובר צה"ל בעצמו נאלץ לצאת בקריאה פומבית ליוצרים, יובל אברהם ורחל שור, למסור לו עותק כדי שיוכל בכלל להגיב לטענות שבסרט. גורם בכיר שעוסק בהסברה טען שהבקשה הזו נועדה בעיקר לחשוף עובדה משעשעת בפני עצמה: היוצרים, שרוצים כביכול שהסרט יוקרן גם בארץ, לא טרחו להעביר עותק לישראל מלכתחילה. מעניין למה.
הסרט עצמו, שהופק בשיתוף עם "הגרדיאן" הבריטי, מציג עדויות אנונימיות של עשרים וארבעה אנשי יחידה 8200 לכאורה, על פעולות צה"ל במהלך המלחמה בעזה. הטענות שם קשות: פשעי מלחמה, החלטות תקיפה שהתקבלו באופן שנוי במחלוקת, ותיאורים של הרס ברצועה. בפסטיבל ונציה הקהל לא הסתפק במחיאות כפיים רגילות, הוא הריע במשך עשרים וחמש דקות רצופות, שיא שלא נראה מאז שנה שעברה, כשקהל אחר הריע בדיוק באותה התלהבות לסרט אנטי-ישראלי שונה. יש כאן דפוס, וזה לא נראה מקרי.
חמאס, שלא מפספס הזדמנות, כבר קרא לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג "לאמץ" את העדויות מהסרט ולהשתמש בהן בחקירות שהוא מנהל נגד ישראל. בהודעה שפרסם הארגון נכתב שהחומרים "חייבים שלא להישאר חומר לצפייה בלבד" אלא להפוך למניע למיצוי הדין. הרמטכ"ל אייל זמיר לא נשאר שקט, והגדיר את הסרט כמבוסס על "עלילות דם, עיוות מכוון של המציאות והאשמות שקריות וחמורות". לדבריו, "זהו מהלך נגד מדינת ישראל, לא רק נגד צה"ל", שמסכן בפועל את חיילי הצבא.
בפוליטיקה הישראלית, כרגיל, מיהרו לעשות מזה קרב בחירות. ראש הממשלה נתניהו תקף את מפלגת הדמוקרטים של יאיר גולן וטען שחברים בה לא רק שלא גינו את הסרט, "הם שיבחו אותו". נתניהו אף התייחס אישית ליוצר הסרט יובל אברהם ואמר: "ראיתם את השנאה היוקדת בעיניים של האיש הזה?". מוסי רז, מספר עשרים ושתיים ברשימת הדמוקרטים, אכן בירך את היוצרים על "העבודה החשובה", וגבי לסקי יצאה להגנתם למרות שהודתה בעצמה שטרם צפתה בסרט. משה רדמן, לעומתם, נקט קו זהיר יותר וכתב רק ש"טוב שיש שיח" ו"טוב שיש ביקורת", בלי להצדיק ובלי לתקוף.
השר מיקי זוהר לא הסתפק בהצהרות. הוא פנה למנכ"ל משרד הפנים בדרישה לבחון פתיחת הליך לשלילת האזרחות הישראלית של אברהם ושור, בטענה שיש לבדוק אם השגת החומרים או פרסומם עולים כדי בגידה או סיוע לאויב בזמן מלחמה. גם רביב דרוקר מערוץ שלוש עשרה, שידוע בביקורתו על הממשלה, סיפר שהתקשה מאוד עם הצפייה בסרט ותיאר איך הרגיש "כמו גרמני שחי בתקופת מלחמת העולם השנייה ושומע מה עשו בני עמו". מהצד השני, ב"הגרדיאן" הביעו דאגה דווקא מהתגובה הישראלית, ומסרו שהם "יגנו בתוקף על נז"א ועל הצוות מפני כל התקפות או ניסיונות צנזורה".
בינתיים, בהאג, התיק שהגישה דרום אפריקה נגד ישראל ממשיך להתגלגל בלוח זמנים אינסופי. ישראל תוכל להגיש תגובה לכתב התביעה רק עד מאי 2029, כך שגם אם החומרים מ"נז"א" ישולבו שם, ייקח עוד שנים ארוכות עד שמשהו יקרה בפועל. מה שכן ברור כבר עכשיו זה שהסרט הפך לכדור שלג פוליטי בארץ, ושמדינת ישראל, לפי כל הסימנים, עדיין לא ממש בנתה לעצמה תוכנית הסברה סדורה מול הרגע שבו העולם מריע בעמידה לסרט שמאשים את חייליה בפשעי מלחמה.
התיק בהאג צפוי להימשך עוד שנים, אבל השאלה שנשארת פתוחה היא אם ישראל תלמד משהו מהמחדל הזה לפני הפעם הבאה שסרט כזה יגיע לפסטיבל בינלאומי.
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה