חמישה ימים אחרי שטיסת פליי דובאי חוותה אירוע מטלטל בדרכה לישראל, הנוסעים שהיו עליה עדיין לא מצליחים לחזור לשגרה. חלקם מתארים חרדה קשה, קשיי שינה וחוסר יכולת לתפקד, ובמקביל טוענים כי המדינה נטשה אותם ברגע הקריטי ביותר. "מישהו צריך להתעורר", אמרה אחת הנוסעות שחוותה את האירוע.
לצד הטראומה הנפשית, נחשף פרט מטריד נוסף: נוסעים שטיסותיהם בוטלו ונאלצו למצוא דרך חזרה הביתה דרך תחנות ביניים, טוענים כי חברות התעופה הכריחו אותן לחתום על טופס ויתור על תביעה כתנאי לעלייה למטוס. "הוכרחנו לחתום, אחרת לא נתנו לנו לעלות למטוס. זה היה פשוט לא יפה", סיפרה אחת הנוסעות שנתקעה עם משפחתה בדרכה חזרה. לדבריה, יחד איתה עוד שמונה ישראלים נוספים נדרשו לחתום על אותו מסמך. "בין היתר כתוב שם שהשינוי של היעד הוא מהצד שלנו, וזה לא נכון. בסוף נחתנו בדובאי כי משם טיסות החילוץ היו הכי משתלמות, אבל הוספנו מאות דולרים נוספים למרות שהאחריות של החברה היא להביא אותנו לתל אביב", הוסיפה.
עורך הדין אסף אמון, העוסק בליטיגציה צרכנית ובתובענות ייצוגיות בתחום התעופה, מתייחס לפרקטיקה הזו בחומרה. "החתמת נוסעים בשעה שהם תקועים בחו"ל ומבקשים להגיע הביתה על כתב ויתור גורף מפני תביעות עתידיות היא פרקטיקה מעוררת קושי משפטי משמעותי", אמר. לדבריו, "תוקפו של ויתור כזה אינו מובן מאליו, במיוחד כאשר הוא נחתם תחת לחץ, ללא יכולת ממשית לנהל משא ומתן, וביחס לזכויות צרכניות הקבועות בדין. נוסע שחתם אינו צריך להניח בהכרח כי ויתר על זכויותיו".
במקביל לסאגת הטפסים, מתפתחת תמונה מדאיגה הרבה יותר סביב הטיפול הנפשי בנוסעים. אחת מהן תיארה את מצבה כך: "אני כמעט לא ישנה וכמעט לא אוכלת. אני מרגישה שאני חיה את הטיסה מחדש כל הזמן. יש לי הרבה חרדה פנימית וכל דבר מקפיץ אותי. אנחנו נאלצים לעבוד ולתפקד כרגיל למרות שהנפש שלי ממש לא כרגיל". לדבריה, מלבד הרעש והצילומים ביום הנחיתה בנתב"ג, אף אחד מהמדינה לא פנה אליה מאז. "יצאו כותרות של פיצויים אבל לא אמרו לנו כלום", טענה.
נוסע נוסף תיאר חוויה מטלטלת עוד יותר, כשישב בשורה הראשונה סמוך לתא הטייס ברגעי האימה. "שמעתי את הצעקות וברגע שהמטוס התחיל לצלול, הבנתי שזו בעיה ולא מדובר בכיס אוויר", סיפר. "פחדתי ברמה שראיתי את המוות. ההבדל בין ההתרסקות לבין ההצלה היה חצי דקה עד דקה". לדבריו, חמישה ימים אחרי האירוע "אנחנו לבד במערכה. מצופה ממדינה שתגן על אזרחיה גם כשהם כמעט נפגעים, ולא שנהיה בתחושה שהמדינה העדיפה שכמעט שנתרסק".
במשרד הבריאות מודים כי כאשר הנוסעים נחתו, הגיעו לנתב"ג צוותים ממרכז החוסן הארצי ואמבולנסים של מד"א, אך איש מהנוסעים לא נזקק באותו שלב להתערבות נפשית מיידית. במקום זאת הועברו להם פרטי מוקדי התמיכה הרגשית בקופות החולים. גורם במשרד הסביר כי קיימת התלבטות קלינית לגבי פנייה יזומה לנוסעים, מתוך חשש שהדבר יגרום להם להרגיש שהקושי הטבעי שהם חווים הופך לבעיה רפואית. "אין כאן אירוע שאמור לייצר טראומה נרחבת", נאמר, תוך הדגשה כי המטרה היא לאפשר לנוסעים להישען על כוחות החוסן הפנימיים ולחזור לתפקוד באופן מדורג.
במשרד הרווחה דווקא פעלו מיוזמתם ופנו לרשות שדות התעופה כבר יום לאחר האירוע כדי לקבל את רשימת הנוסעים ולהציע להם תמיכה וליווי עובדות סוציאליות. אלא שהבקשה נתקעה: מהביטוח הלאומי ומשרד הבריאות נמסר שמדובר במידע פרטי שאינו ניתן להעברה ללא ייעוץ משפטי. גם הפעלת "נוהל חרדה", המאפשר קבלת טיפולים מיידיים ללא ועדות רפואיות, תלויה באישור משרד הביטחון לגבי הגדרת האירוע כאירוע ביטחוני, אישור שטרם ניתן.
מול כל הטענות הללו, משרד התחבורה מבהיר כי האחריות הכספית אינה שלו. "אמנת מונטריאול מסדירה את אחריות חברות התעופה לנזקים שנגרמו לנוסעים במהלך טיסה", נמסר מהמשרד. "נוסעים שנגרם להם נזק בעקבות האירוע יכולים לפנות לחברת פליי דובאי בדרישה לפיצוי, ובמידת הצורך לפעול בערוצים המשפטיים. מדובר במסלול מול חברת התעופה". עוד נמסר כי מנכ"ל פליי דובאי התחייב לדאוג לנוסעים הישראלים שנפגעו ולספק להם מענה בהתאם לחוק שירותי תעופה, וכי "על החברה לעמוד בהתחייבות זו ובחובותיה המשפטיות כלפי הנוסעים".
בינתיים הנוסעים נותרים בלימבו בין המדינה לחברת התעופה, כשכל גורם מפנה אותם לגורם אחר. עורך הדין אמון ממליץ לכל מי שנפגע לשמור כל מסמך רלוונטי, החל מאישורי הזמנה ועד לטופסי הוויתור שנדרשו לחתום עליהם, שכן ייתכן שבעתיד יידרש להם לצורך תביעה פרטנית או הליך ייצוגי. נותר לראות אם הלחץ הציבורי יזרז את הטיפול במקרה, או שהנוסעים אכן יישארו, כפי שהם מתארים, "לבד במערכה".
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה