טראמפ מסרב לשלוח משלחות לפקיסטן: "18 שעות טיסה? לא עוד"

דונלד טראמפ הודיע על שינוי מדיניות חד וברור בכל הנוגע למשלחות דיפלומטיות לפקיסטן: הוא קרא לאנשיו לחזור הביתה, וציין בפירוש שהמשרד לא ישלח יותר אנשים לטיסה של 18 שעות. ההודעה הגיעה בצורה אופיינית לטראמפ - ישירה, ללא התנצלות, ועם כמה מחמאות לצד.

"קראתי לאנשינו לחזור הביתה", אמר טראמפ. "המנהיגים הפקיסטנים הם אנשים נהדרים, אבל זו טיסה של 18 שעות. אנחנו לא עושים את זה יותר." הניסוח הזה אינו דיפלומטי במיוחד, אך הוא בדיוק הסגנון שאיתו טראמפ מנהל מדיניות חוץ - לוגיקה פשוטה של עלות-תועלת, בלי לעטוף אותה בשפה שגרתית של פרוטוקול.

הנשיא הבהיר מה יהיה האלטרנטיבה: "אם הם רוצים לדבר - שיבואו אלינו, שיתקשרו. אנחנו לא שולחים יותר אנשים שיטוסו במשך 18 שעות." המסר ברור: וושינגטון לא בוחלת בקשר עם אסלאמאבאד, אבל היא גם לא רוצה להשקיע לוגיסטיקה מאסיבית בכל פגישה. הטלפון יחליף את המטוס.

מה שמעניין הוא מה שטראמפ לא אמר. הוא לא ביקר את פקיסטן, לא הזכיר מתיחות, לא רמז על קיצוץ בסיוע. להפך - הוא חזר כמה פעמים על כך שפקיסטן "נהדרת" ושהוא רוחש לה "כבוד גדול". זו לא ביקורת - זו החלטה פרגמטית לחלוטין. המסקנה שלו פשוטה: הגיאוגרפיה יקרה מדי.

ברקע של ההודעה הזו יש הקשר גיאופוליטי שאי אפשר להתעלם ממנו. פקיסטן היא שחקנית מורכבת: מדינת גרעין, שכנה של אפגניסטן, בעלת יחסי אהבה-שנאה עם הודו, ומי שנמצאת כרגע בתוך לחץ כלכלי אדיר. הקשר עם וושינגטון חשוב לה. אם טראמפ בוחר לנהל את הקשר הזה בטלפון, אסלאמאבאד תצטרך להסתגל.

זו לא הפעם הראשונה שטראמפ שובר נורמות דיפלומטיות בנושא נסיעות. כבר בקדנציה הראשונה שלו הוא הביע ספקנות כלפי הנוהג לשלוח סגנים ושגרירים לכל כיוון, ולעיתים העדיף שיחות ישירות מהבית הלבן. הקדנציה השנייה מחדדת את הגישה הזו עוד יותר.

השאלה הפרקטית היא עד כמה הטלפון יכול להחליף נוכחות פיזית. שיחות ברמת מנהיגים אפשרי לנהל מרחוק. אבל משא ומתן טכני, הסכמים ביטחוניים, תיאום על קווי אספקה - כל אלה דורשים לרוב אנשים בשטח. אם אמריקאים לא טסים, הדרגה הנמוכה יותר של הקשר נפגעת.

בינתיים, ישנם כאלה שיפרשו את הצעד הזה כהידרדרות - ואחרים שיראו בו דווקא יעילות. טראמפ, כמובן, בחר בפרשנות השנייה. האם פקיסטן תגיד את אותו הדבר - זה כבר עניין אחר.