איראן מאיימת: "לא שוללים מתקפה צבאית"

יו"ר הפרלמנט האיראני מוחמד באקר קאליבאף השמיע אזהרה חריפה וחסרת תקדים: איראן אינה שוללת אפשרות של מתקפה צבאית. הדברים נאמרו בגלוי, ללא עמימות דיפלומטית, ובאופן שמשדר ביטחון עצמי - או לפחות מבקש לשדר כזה.

קאליבאף הוסיף דברים שמעידים על הלך הרוח בטהרן: "מתפלא איך האויבים עוד לא הבינו שאנחנו מוכנים למות ולא לוותר". משפט כזה, מפי יו"ר פרלמנט ולא מפי קנאי דת שולי, הוא הצהרה מדינית לכל דבר. הוא לא בא מהשוליים - הוא בא מהמרכז של מוסד השלטון האיראני.

קאליבאף התייחס גם ללחצים הכלכליים והתקשורתיים שמפעילים לדבריו האויבים על איראן, וציין שאיראן מוכנה להיאבק נגדם. הניסוח בוחר להציג את הלחץ הכלכלי - כלומר הסנקציות - ואת הלחץ התקשורתי כשני זרועות של אותה מלחמה, שאיראן מצהירה שלא תיכנע לה.

מי הוא קאליבאף? לא מדובר בדמות שולית. קאליבאף הוא מפקד לשעבר של משמרות המהפכה, ראש עיריית טהרן לשנים ארוכות, ומועמד שחזר לרוץ לנשיאות שוב ושוב. הוא אחד מהפנים המזוהות ביותר עם הממסד הצבאי-פוליטי האיראני. כשהוא מדבר על נכונות למות - הוא לא מדבר בשם עצמו בלבד.

ההצהרות האלה מגיעות בזמן שהמתח סביב התוכנית הגרעינית האיראנית מתחדד, ושיחות מתנהלות ברמות שונות בין איראן למערב. הפער בין מה שנאמר בשולחן המשא ומתן לבין מה שנאמר מהבמות הפנימיות - הפרלמנט, הטלוויזיה הרשמית - מתרחב כל הזמן. קאליבאף מסמן לקהל הפנימי שאיראן לא נכנעת, ובו זמנית שולח מסר לחוץ.

השאלה שצריך לשאול היא פשוטה: מי מרוויח מהצהרה כזו עכשיו? הלחץ הכלכלי על איראן כבד מתמיד, הריאל האיראני ממשיך לקרוס, והרחוב האיראני עייף. הצהרות "מוכנים למות" מופנות פנימה לא פחות מאשר החוצה - הן נועדו לאסוף תמיכה ביתית ולהרתיע פנימה כל מי שחושב שהמשטר מתרכך.

מבחינה אזורית, האמירות האלה מגיעות אחרי שישראל הדגימה יכולות מבצעיות עמוקות בלב איראן, ואחרי שהציר שטהרן בנתה במשך עשורים - חיזבאללה, חמאס, החות'ים - ספג מכות קשות. ברמה הפשוטה, ייתכן שזו הסיבה שקאליבאף מרגיש צורך להזכיר לכולם שאיראן עדיין כאן ועדיין מאיימת.

ההצהרות לא גוררות בשלב זה תגובה רשמית ישראלית או אמריקאית, אך הן מתפרשות בירושלים ובוושינגטון ככלי לחץ פסיכולוגי שמטרתו להשפיע על מו"מ גרעיני ועל קביעת תנאים לכל עסקה אפשרית.

בטהרן ממשיכים לשדר כי לא יהיה ויתור - בין אם עומדים מאחורי הדברים ובין אם לא. ההמשך ייקבע לא בפרלמנט האיראני, אלא בשאלה האם המערב יאמין לאיומים - ומה יעשה איתם.