מנהל המו"מ האיראני: "הפשרות נכבשות בטילים, לא בדיאלוג"

המשא ומתן בין ארצות הברית לאיראן קרב לכדי הסכם, אבל המתדיינים הבכירים בטהראן מבהירים: הם לא מאמינים למה שנאמר להם. מוחמד-באקר גאליבף, המנהל הבכיר של המשא ומתן האיראני, פרסם ביום שישי הצהרה חריפה: "אנו לא סומכים על ערבויות או מילים, ונשפוט לפי מעשים בלבד. איראן לא תפעל אלא אם הצד השני יפעל ראשון." ההצהרה מגיעה בדיוק כשהבית הלבן והגורמים המתווכים מדווחים על התקדמות לקראת חתימה.

הנוסח שגאליבף בחר לא היה מקרי. "הפשרות נכבשות לא בדיאלוג אלא בטילים", כתב. "במשא ומתן אנו רק גורמים לצד השני להבין." ואז הוסיף משפט שמגלה את כל חשיבתו האסטרטגית: "המנצח בכל הסכם הוא מי שמוכן יותר למלחמה מהיום שאחריו." זה לא שפת שלום. זו שפת מי שרואה בהסכם שלב ביניים.

על פי הדיווחים, ארצות הברית ואיראן הגיעו ביום חמישי לטיוטת הסכם שכולל הארכת הפסקת האש ל-60 יום ופתיחה מחדש של מיצר הורמוז לתנועת ספינות ויצוא נפט. ההסכם הושג בסיוע מתווכים פקיסטניים וקטריים, אך נכון לרגע זה לא אושר על ידי הנשיא טראמפ, ואמצעי תקשורת איראניים הכחישו שהגיעו לטיוטה סופית. גורמים אמריקאיים ציינו שמדובר במזכר הבנות שיפתח גם משא ומתן על תוכנית הגרעין האיראנית.

שר החוץ האיראני עבאס ארקצ'י הוסיף נדבך משלו לאותו יום שישי, כשמסר שדן עם שר החוץ של עומאן בנוגע למיצר הורמוז ועתידו, "במסגרת האחריות הריבונית ועל פי המשפט הבינלאומי." הניסוח הזה מרמז על כך שאיראן מתכוונת לתרגם את שליטתה הפיזית בתעלה גם לשליטה מנהלית ומשפטית עליה, לא רק לנוכחות צבאית.

גם אם ייחתם הסכם ומיצר הורמוז ייפתח מחדש, מומחים מזהירים שאל להם לצפות לחזרה מהירה למציאות שלפני המלחמה. קודם למלחמה זרמו דרך המיצר כ-20% מאספקת הנפט הגולמי בעולם. איראן סגרה אותו לאחר שפרצה המלחמה בפברואר 2026, מה שגרם להפרעת הנפט הגדולה ביותר בהיסטוריה. מחירי הדלק עלו, ומחירי הדשן, שמשפיעים ישירות על מחירי המזון, הרקיעו שחקים.

עמוס הוכשטיין, שכיהן כיועץ ביטחון ואנרגיה בכיר של הממשל הקודם, אמר ביום חמישי שאיראן כבר השיגה שליטה אפקטיבית על המיצר. "לא משנה מה יגיד ההסכם, האיראנים ישלטו במיצר הורמוז לעתיד הנראה לעין. כולם באזור מאמינים בכך." מומחי ספנות מעריכים שבתרחיש של שליטה איראנית מתמשכת, תנועת הספינות תחזור לכל היותר ל-60% עד 70% מהנפח שלפני המלחמה, כשספינות סיניות ינועו בחופשיות ואילו ספינות מערביות יצטרכו להסדרים דו-צדדיים עם טהראן.

המצב מזכיר בכמה אספקטים את משבר הים האדום, שם התקפות החות'ים מנובמבר 2023 הפילו את תנועת הספינות בחצי, ואפילו כשהתקפות פסקו, התנועה לא חזרה לרמות המקוריות. אלא שהורמוז שונה בנקודה מרכזית אחת: לים האדום יש חלופה, ספינות יכולות לעגן דרך כף התקווה הטובה בדרום אפריקה. להורמוז אין שום חלופה אמיתית. כ-20% מאספקת הנפט וגז הטבעי המונזל בעולם עברה שם, וצינורות היבשה שערב הסעודית ואיחוד האמירויות בנו מהווים פתרון חלקי בלבד.

מבט על המהלך הכולל חושף עד כמה התרחקו ארצות הברית מהיעדים שהציבה לעצמה עם פתיחת המלחמה בפברואר. טראמפ הכריז אז על מטרות קיצוניות: כניעה ללא תנאים, חילופי שלטון, ציווה על הצבא ומשמרות המהפכה להניח את הנשק, ואף קרא לאוכלוסייה האיראנית לתפוס את השלטון בעצמה. כעת, ההסכם המסתמן מדבר על הפסקת אש בת 60 יום ופתיחת תעלה שהייתה פתוחה ממילא לפני המלחמה. מבקרים מכנים זאת נסיגה מהיעדים המקסימליסטיים. תומכים יטענו שזה פרגמטיזם. גאליבף כנראה יקרא לזה ניצחון טקטי.

ההחלטות הקריטיות צפויות בימים הקרובים: טראמפ טרם אישר את ההסכם, ואיראן מצידה חוזרת ומבהירה שלא תזוז צעד לפני שתראה מעשים מוחשיים מהצד האמריקאי. הבעיה העמוקה יותר, לפי אנליסטים, היא שאיראן חוששת שכל הסכם שישיג יהפוך לכלי בידי ארה"ב לתכנון מהלך הבא. "האיראנים לא חותמים כי הם לא סומכים עליו", ציין פרופסור לקשרים בינלאומיים שהתייחס לדפוס ההתנהגות של הצד האמריקאי. "זה לא ענין של אידיאולוגיה. זה ענין של רקורד."