יושבים מול המחשב, פותחים אפליקציה חדשה לניהול משימות, מסדרים צבעים ותוויות, ואז עוד אפליקציה, ועוד סרטון ביוטיוב על השיטה הכי טובה לתכנון היום. שעה עברה, ההרגשה טובה, אבל המשימה שבאמת הייתה צריכה לקרות היום עדיין לא זזה מהמקום. זו תופעה שהרבה אנשים מכירים, והיא הרבה יותר נפוצה ממה שנדמה.
השאלה שעולה שוב ושוב היא איך אפשר לדעת מתי תכנון באמת מקדם אותנו, ומתי הוא רק דרך נעימה להימנע מהעבודה הקשה. התשובה הפשוטה היא שהמוח שלנו מקבל תחושת סיפוק דומה מסידור משימות לבין ביצוע שלהן בפועל. שני הדברים משחררים תחושת הישג קטנה, אבל רק אחד מהם מקדם את הפרויקט שלכם קדימה.
מתכננים במקום לעבוד: איך לזהות את פרוקרסטינציה המתחפשת לתכנוןדרך אחת פשוטה לבדוק את זה היא לשאול את עצמכם, אחרי כל פעולת תכנון, האם היא הובילה לפעולה ממשית תוך שעה הקרובה. אם התשובה היא לא, ואם התכנון הזה הוא הפעם השלישית השבוע שבה אתם משנים את השיטה או האפליקציה שבה אתם משתמשים, זה סימן ברור שמדובר בהתחמקות ולא בהכנה אמיתית.
כלל אצבע שעוזר להרבה אנשים הוא להגביל את זמן התכנון מראש. במקום לתת לעצמכם זמן פתוח לסידור המשימות של היום, קובעים טיימר של עשר דקות בלבד. ברגע שהטיימר מצלצל, עוברים ישר לביצוע, גם אם התכנון לא הושלם במאה אחוז. השיטה הזו מכריחה להתמקד בפעולה ולא בשכלול אינסופי של הסדר.
סימן נוסף שכדאי לשים לב אליו הוא התחושה הפיזית שמלווה את התכנון. כשמתכננים משהו שבאמת עוזר, בדרך כלל מרגישים סקרנות או נחישות קלה לקראת הביצוע. כשהתכנון הוא בעצם דחיינות, לרוב מלווה אותו תחושת הקלה, כמו נשימה עמוקה של הימנעות, כי הרגע הקשה של להתחיל בפועל נדחה עוד קצת.
יש הבדל גם בסוג הפעולות. סידור רשימת משימות, כתיבת יעדים לשבוע או תכנון מסלול עבודה לפרויקט גדול, יכולים להיות שימושיים מאוד אם הם נעשים פעם אחת ואז מיושמים. הבעיה מתחילה כשהתכנון הופך למחזורי, כלומר כשחוזרים כל יום לסדר מחדש את אותה רשימה, לשנות את הסדר, להעביר משימות מתאריך לתאריך, בלי שום התקדמות בפועל.
טיפ שעוזר לרבים הוא לבחור כלי אחד לניהול משימות ולהישאר איתו לפחות חודש, בלי לבדוק אלטרנטיבות. חיפוש מתמיד אחרי האפליקציה המושלמת הוא בעצמו סוג של דחיינות, כי הוא מרגיש כמו שיפור עצמי בזמן שהוא רק מעכב את העבודה האמיתית. אותו דבר נכון לגבי צפייה בתכנים על פרודוקטיביות. אפשר ללמוד שיטה אחת, לנסות אותה, ולעבור לביצוע, במקום לצרוך עוד ועוד תוכן על איך להיות מאורגנים יותר.
דרך נוספת שמומלצת היא לכתוב לצד כל משימה בתכנון גם את הצעד הראשון הקטן ביותר שאפשר לעשות בפועל. במקום לכתוב סתם לסיים דוח, כותבים לפתוח את הקובץ ולכתוב את המשפט הראשון. הפירוט הזה מקטין את המרחק בין התכנון לבין ההתחלה בפועל, ומקשה על המוח להשתמש בתכנון כתירוץ להימנעות.
בסופו של דבר, תכנון הוא כלי מצוין כשהוא מוביל לפעולה, אבל כשהוא הופך למטרה בפני עצמה, הוא מתחיל לעבוד נגדנו. השאלה הפשוטה ביותר שאפשר לשאול את עצמכם בכל פעם שאתם מתחילים לסדר עוד רשימה, היא האם הפעולה הבאה שלכם היא באמת עבודה, או שוב תכנון של תכנון.
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה