רחל רבין-יעקב, אחותו הצעירה של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין ומראשי דור המייסדים של ההתיישבות בגליל, הלכה לעולמה היום (שישי) בגיל 101. רבין-יעקב, אשת חינוך מוערכת שנחשבה לדמות מופת בגליל העליון, נפטרה שנים לאחר שנאלצה לעזוב את קיבוץ מנרה שהקימה במו ידיה, בעקבות הנזק הכבד שספג היישוב במלחמה האחרונה בצפון.
רבין-יעקב נולדה בתל אביב בשנת 1925, בתם של רוזה ונחמיה רבין, ואחותו הקטנה של יצחק רבין, שהיה מבוגר ממנה בשלוש שנים. אביה נחמיה היה פעיל ציבור, ואמה רוזה, שכונתה "רוזה האדומה", הייתה מנהיגת פועלים בולטת, מאנשי ההגנה וחברת מועצת עיריית תל אביב. רבין-יעקב גדלה בבית שהיה שגור בשליחות ציבורית לצד פשטות וצניעות, ערכים שליוו אותה לאורך כל חייה.
הקשר בינה לבין אחיה יצחק היה עמוק וקרוב עוד מימי ילדותם בתל אביב. בראיונות שנתנה בעברה סיפרה על "טלפתיה" שהתקיימה ביניהם, ותיארה איך חשה כי משהו קרה לו עוד לפני שנמסרה לה הידיעה על פציעתו בתאונת אופנוע ב-1945. שבועיים לפני רצח אחיה, ב-1995, הביעה חשש כבד מפני חוסר האבטחה סביבו. "אמרתי להם שהפקירו את דמו של יצחק", סיפרה בשיחה שנחשפה בעבר. אחרי הרצח נרתמה לשימור מורשתו במסגרת מרכז רבין, והרצתה בפני דורות של תלמידים וחיילים.
לפני חמש שנים, במלאות 25 שנים לרצח אחיה יצחק רבין, העניקה רבין יעקב ראיון מרגש לתוכנית "בחצי היום" בכאן רשת ב'. בשיחה עם אסתי פרז היא לא הסתירה את געגועיה לאחיה ואת ביקורתה הבוטה על המצב הפוליטי בישראל. "אני מתגעגעת לאחי שתמיד לקח אחריות", אמרה רבין יעקב בראיון. "ההרגשה היום היא שאין ממשלה, אף אחד לא לוקח אחריות על כלום. אין מנהיגות היום, לא לצד שלי ולא לצד האחר", הוסיפה בכנות שאפיינה אותה לאורך השנים.
בשנת 1943, כשהייתה בת 17 בלבד ופעילה בתנועת הנוער העובד והלומד, הייתה רבין-יעקב בין חברי קבוצת ההכשרה שעלתה ליישב את הר הטרשים הקירח שעל הגבול עם לבנון, והייתה ממקימי קיבוץ מנרה, היישוב היהודי הראשון בהרי נפתלי. עם פרוץ מלחמת העצמאות, כשמנרה עמדה תחת צליפות בלתי פוסקות, בחרה להישאר במקום בעוד רוב האימהות והילדים פונו. היא עברה הכשרה קצרה כאלחוטנית וכחובשת, וטיפלה בפצועים שלא ניתן היה לפנותם.
לצד עשייתה הביטחונית והקהילתית, מפעל חייה האמיתי היה החינוך. רבין-יעקב הייתה המורה של הכיתה הראשונה במנרה, ובהמשך הייתה ממייסדי בית הספר האזורי "הר וגיא" שאותו גם ניהלה, והפכה לאחת מאנשי החינוך הבולטים בגליל העליון. בשנות השמונים מונתה לרכזת הפיקוח באגף לחינוך התיישבותי במשרד החינוך, ובהמשך כיהנה כיושבת ראש עמותת המכללות האקדמיות לחינוך "אורנים" ו"סמינר הקיבוצים". בשנת 2017 הומלצה על ידי התנועה הקיבוצית לקבלת פרס ישראל.
רבין-יעקב לא חסכה מילים גם על המציאות הקשה של חיים ביישוב ספר. בראיון משנת 1989 תיארה בגילוי לב את המאבק היומיומי על עתיד היישוב: "אנחנו, הוותיקים, מזדקנים, ואם לא יתווספו אלינו חברים צעירים, נהיה בצרות", אמרה אז. היא סיפרה גם על עזיבת הצעירים את הקיבוץ: "רובם לא מוצאים את הדרך חזרה. במשך כל שנות קיומנו אנחנו משקיעים המון אנרגיה בניסיון למשוך אלינו אנשים חדשים, והמאבק הזה לא מסתיים לעולם".
בחייה האישיים נישאה רחל לרפי יעקב במהלך הפוגה במלחמת העצמאות. השניים הביאו לעולם שלושה ילדים ואימצו לביתם את בנימין (בינייה) ג'דידי, שנפל במלחמת יום הכיפורים. גם בנה יפתח נפצע קשה באותה מלחמה. רפי יעקב, בעלה, הלך לעולמו בשנת 2012.
בשנים האחרונות זכתה רבין-יעקב לראות את מנרה פורחת מחדש, מקימה הרחבה וקולטת תושבים ומשפחות חדשות, מימוש של אותו חזון צמיחה דמוגרפית שעליו נאבקה במשך עשרות שנים. אולם המציאות שוב טפחה על פניה: מנרה הפכה ליישוב שספג את הפגיעות הקשות ביותר במלחמה האחרונה בצפון, עם נזק כבד לבתים ולתשתיות מהפגזות ומירי נגד טנקים. בעקבות ההרס והפינוי נאלצה רבין-יעקב לעזוב את ביתה שעל ההר ולעבור לדיור מוגן בקבוצת כנרת, ולא זכתה לשוב לקיבוץ שהקימה במו ידיה ולראות אותו מתחיל לצמוח מחדש מתוך ההריסות.
נשיא המדינה יצחק הרצוג ספד לרבין-יעקב עם היוודע דבר פטירתה, והגדיר אותה "מופת של עשייה חינוכית וציבורית". הרצוג ציין את פועלה כלוחמת בתש"ח ואת כאבה על רצח אחיה, ואמר: "אני יודע כמה כאבה את הירצחו של אחיה יצחק, ולצד זאת בחרה להמשיך ולדבוק בעשייה למען הכלל".
צילום: יצחק הרצוגלרבין-יעקב נולדו במהלך חייה 11 נכדים ו-16 נינים. ממש בימים אלה יצאה לאור ביוגרפיה על חייה שכתבה נכדתה, מיה ולנטיין. רבין-יעקב, שנשארה נאמנה למנרה במשך יותר מ-80 שנה, הסבירה בעבר בפשטות את הקשר העמוק שלה למקום: "מעולם לא חשבתי לעזוב. האהבה למקום והציונות הובילו אותי".
רבין יעקב תובא למנוחות ביום שני בבית הקברות בקיבוץ מנרה, המקום שאותו עזרה להקים ולעצב במשך עשרות שנים, ושממנו נאלצה להתרחק בשנותיה האחרונות בשל המלחמה.
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה