היום שבו הכל קרס: שני הח"כים החרדים שמנעו מפרס להקים ממשלה

זה היה אמור להיות היום הגדול של שמעון פרס. ב-11 באפריל 1990 הגיע יושב ראש המערך לכנסת בירושלים כדי להציג ממשלה חדשה, ממשלה שתחליף את ממשלת יצחק שמיר. הוא היה בטוח כל כך בהצלחת המהלך, עד שהזמין לכנסת את בני משפחתו וחבריו לחגוג את הרגע. מה שקרה בפועל הפך לאחד הרגעים המביכים והדרמטיים בתולדות הפוליטיקה הישראלית.

ברגע שבו הכול נראה סגור, התברר לפרס ששניים מחברי הכנסת שעל קולותיהם הוא הסתמך פשוט לא הגיעו להצבעה. השניים, אברהם ורדיגר ואליעזר מזרחי, חברי כנסת מטעם אגודת ישראל, נעדרו בדיוק ברגע המכריע. פרס תכנן להציג ממשלה שתישען על 61 חברי כנסת, אך ללא שני הנעדרים נותר עם 59 תומכים בלבד, מספר שאינו מספיק להקמת ממשלה.

מה קדם לזה

ב-18.10.2026 דיווחנו שערוץ הכנסת משיק סדרת דוקו בשם "אדון כמעט", שחוזרת לאירועי 1990 ולניסיון הכושל של פרס להקים ממשלה בלי בחירות. הסדרה, שכוללת שלושה פרקים, בוחנת את הדמות הציבורית של פרס שניסה שוב ושוב להגיע לתפקיד הבכיר במדינה ונתקל במכשולים.

תוך דקות התחלפה תחושת הניצחון במבוכה פוליטית ענקית. האיש שכבר נערך להצהיר על הקמת הממשלה נאלץ לפנות בבהילות לנשיא חיים הרצוג ולבקש ארכה, בניסיון נואש להציל את המהלך שקרס לנגד עיניו.

כדי להבין איך הגיע פרס לרגע המשפיל הזה, צריך לחזור חודש אחורה, אל המשבר שהפיל את ממשלת האחדות בראשות שמיר. מחלוקת סביב יוזמת השלום של מזכיר המדינה האמריקני דאז הובילה לקרע בין הליכוד למערך. פרס, ששימש אז שר האוצר, ניצל את הרגע ופעל להחלפת הממשלה. ב-15 במרץ 1990 הצליח המהלך: ממשלת שמיר נפלה בהצבעת אי אמון, לראשונה בתולדות המדינה.

לאחר שקיבל מהנשיא הרצוג את המנדט להרכבת הממשלה, יצא פרס למרוץ קדחתני אחר הקולות החסרים. הדרך ללשכת ראש הממשלה עברה דווקא דרך המפלגות החרדיות. באגודת ישראל ניתנה הסכמה עקרונית למהלך, ופרס כבר האמין שגישר על כל הפערים והשיג את הרוב הנדרש.

אלא שלא כל חברי אגודת ישראל היו מוכנים להשלים עם ההחלטה. ורדיגר ומזרחי התנגדו להקמת ממשלה בראשות פרס, בעיקר מתוך חשש שממשלה כזו תקדם ויתורים על שטחי ארץ ישראל. ברקע עמדה גם השפעתו של הרבי מליובאוויטש, רבי מנחם מנדל שניאורסון, שהתנגד בחריפות לכל נסיגה משטחים.

סביב היעלמותם המסתורית של השניים התפתח לאורך השנים אחד הסיפורים הצבעוניים ביותר בפוליטיקה הישראלית. לפי גרסה שנפוצה בתקופה שלאחר האירוע, אריאל שרון ואנשיו דאגו להרחיק את חברי הכנסת מהמשכן, ואפילו הסתירו אותם בפרדס כדי למנוע מפרס להשיג את תמיכתם. הסיפור מעולם לא הוכח, ומזרחי עצמו דחה אותו שנים לאחר מכן.

פרס עוד ניסה למצוא פתח יציאה מהמשבר, אך ללא הצלחה. גם הארכה שקיבל מהנשיא לא עזרה לו לגבש רוב חדש, ובסופו של דבר נאלץ לוותר על האפשרות להקים ממשלה. המנדט עבר חזרה ליצחק שמיר, שהצליח להרכיב ממשלת ימין צרה ולהישאר בתפקיד ראש הממשלה, חרף העובדה שממשלתו הקודמת נפלה חודשיים קודם לכן.

הפרשה נחקקה בזיכרון הפוליטי הישראלי תחת הכינוי "התרגיל המסריח", שטבע יצחק רבין כלפי המהלך שהוביל פרס. כעת, כשהמפלגות החרדיות שוב ניצבות במוקד המגעים הפוליטיים, הפעם סביב האפשרות שגדי איזנקוט ינסה להרכיב ממשלה חלופית לליכוד, עולה מחדש השאלה: האם ההיסטוריה עומדת לחזור על עצמה, והאם שוב יהיו אלה נציגי הציבור החרדי שיכריעו את גורל הניסיון להחליף את הממשלה.

למה זה חשוב

הפרשה מ-1990 ממחישה שבישראל קולות בודדים של ח"כים חרדים יכולים להכריע מהלך פוליטי שנראה סגור, בדיוק כפי שהשאלה עולה כעת סביב ניסיון איזנקוט להרכיב ממשלה חלופית לליכוד. לקורא הישראלי זה אומר שגם היום הרכבת קואליציה עשויה להיתלות בכמה קולות ספורים של המפלגות החרדיות.

הפרשייה מ-1990 ממחישה כיצד קולות בודדים בכנסת יכולים להפיל מהלך פוליטי שנראה סגור לחלוטין, ושאלת ההשפעה החרדית על הרכבת קואליציות חוזרת ועולה גם בשיח הפוליטי העכשווי.