וילנר בעקבות סולברג: "אולי הציבור יחליט בבחירות?"

שופטת בית המשפט העליון יעל וילנר הצטרפה לשאלה שהזיזה את הדיון בבג"ץ: האם לא עדיף להשאיר את ההחלטה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית לציבור, דרך הקלפי? השאלה הועלתה תחילה על ידי שופט בית המשפט העליון יצחק עמית, וכעת וילנר מצטרפת לאותו קו מחשבה, בדיון שכבר הספיק לעורר גלים.

עמית הוא שסלל את הדרך. לפי הדיווחים, הוא קבע כי קיימות עלויות משמעותיות לכל צו שיפוטי שיורה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית, ושהמועד האידיאלי לקביעת עמדה בנושא הוא בדיוק אחרי הבחירות. כלומר: תנו לציבור לדבר קודם.

וילנר לקחה את הקו הזה ושאלה ישירות: "לא עדיף לתת לציבור להחליט בבחירות על נושא ועדת החקירה?" זו לא שאלה טכנית. זו שאלה שמכניסה לחדר הדיונים ספק עמוק לגבי הלגיטימיות של בית המשפט לכפות מהלך כזה על הממשלה מלכתחילה.

מה שמעניין כאן הוא לא רק מה נאמר, אלא מי אמר את זה. שני שופטים בכירים, שאינם מזוהים עם הקו הממשלתי, מעלים בעצמם את הטיעון שאולי מוטב לצנן את ההתלהבות השיפוטית ולהמתין לעם. זה לא קורה הרבה בבג"ץ, וזה לא קורה במקרה.

הרקע הוא עתירות שדורשות מבית המשפט לחייב את הממשלה להקים ועדת חקירה ממלכתית, ככל הנראה בנוגע למחדלי 7 באוקטובר. הממשלה עד כה סירבה להקים ועדה כזו, והעתירות מנסות לכפות את ידה דרך בית המשפט. עמית ווילנר, בשאלותיהם, שולחים אות שבית המשפט לא בהכרח נחפז לשמש כמנוף.

יש כאן פרדוקס שכדאי לשים לב אליו: הגורמים שדחפו בחריפות להרחבת הביקורת השיפוטית על הממשלה, ושהתנגדו לרפורמה המשפטית בטענה שהיא מחלישה את בית המשפט, הם אלה שמצפים כעת ממש לאותו בית משפט לכפות על הממשלה הקמת ועדה. ועכשיו השופטים עצמם מגלים עניין בשאלה האם זה בכלל תפקידם.

ההכרעה הסופית טרם ניתנה, והדיון נמשך. אבל הכיוון שמסמנים עמית ווילנר יחד מרמז שבית המשפט עשוי בסופו של דבר לדחות את הדיון או לקבוע שהמועד לעתירות אינו עכשיו, בעיצומו של מצב מלחמה ועם בחירות שעלולות לבוא.

אם כך יקרה, זו תהיה תוצאה שתפתיע את שני הצדדים: הממשלה תנשום לרווחה, אבל גם מי שקיווה שבג"ץ יכריע את המערכה הפוליטית על ועדת החקירה דרך עתירה משפטית, ימצא את עצמו חוזר לזירה הדמוקרטית הישנה והמשעממת: לשכנע את הציבור.