האולטימטום שמסתמן מהבית הלבן הוא ברור: שלושה עד חמישה ימים. זה הזמן שנותר לאיראן להגיב להצעת השלום של הנשיא טראמפ, לפי מה שהציג מגיש פוקס ניוז שון האניטי. אם תגובה לא תגיע, לטענתו, מה שצפוי לאיראן הוא "הרס מוחלט".
האניטי לא הסתיר את המסר: "בלי נשק גרעיני, בלי טרור, בלי התקפות על מצר הורמוז". לדבריו, זו "לא רשימה מטורפת ולא בקשה מוגזמת", ובסוף איראן "תקבל את האפשרות לחיות ולעם שלה תהיה הזדמנות לכלכלה שלא הרוסה". הוא הזהיר במפורש שעיכוב או ניסיון למשוך זמן הם "טיפשות מוחלטת".
ה"תרחיש הסיוט" שהציג האניטי מתמקד בנקודה אחת מאוד קונקרטית: האי ח'ארג. לפי דבריו, האי הזה אחראי לכ-90% מייצוא הנפט האיראני, והוא פגיע מאוד לאחר המתקפות האמריקאיות האחרונות באזור. "בתוך פחות משעה הצבא האמריקאי יכול להשמיד את האי כולו ולמוטט את תעשיית הנפט והכלכלה", אמר. "מדובר בתרחיש סיוט הן לעם והן לממשלה".
בירושלים עוקבים מקרוב. הדרג המדיני בישראל בוחן שני תרחישים מרכזיים: פשרה בין ארה"ב לאיראן שתוביל להסכם, או חידוש לחימה בהפתעה. בשני המקרים, מה שמעניין את ישראל לא השתנה - פרויקט הגרעין האיראני. מלוא תשומת הלב של קהילת המודיעין מתחלקת בין מעקב אחרי ראשי המשטר בטהראן לבין ניטור ההתפתחויות במשא ומתן.
וגם: האורניום. מאז מבצע "עם כלביא", מצוברים ב"שאגת הארי" קילוגרמים רבים של אורניום מועשר לרמה של 60 אחוזים, קבורים עמוק באדמה. לחלץ אותם דורש פעילות הנדסית ממוקדת. בפורומים הסגורים בישראל ממשיכים לדגול בגישה אחת: אין הסכם שישראל תקבל אותו אם האורניום נשאר בידי איראן. התנאים שנמסרים הם ברורים - הוצאת האורניום מידי איראן, פירוק והרס הפרויקט, וחופש פעולה ישראלי מול כל הפרה עתידית.
חלק מגורמי הביטחון טוענים שאיראן מתקשה להגיע לפשרות בגלל הגיבוי שהיא מקבלת מסין וממוסקבה. ואולם, אותם גורמים מוסיפים טיעון מעניין: הברית הזו, שמבוססת על אינטרסים קרים ולא על ערכים, עשויה להפוך מנכס לנטל. סין קונה נפט זול מאיראן, אבל בייג'ין לא סובלת חוסר יציבות בשוק הנפט. השמדת ח'ארג תפגע גם בסינים.
רוסיה בסיפור מורכב אף יותר. מצד אחד, מוסקבה נשענת על התעשייה הביטחונית האיראנית וצריכה את הנשק האיראני למלחמה באוקראינה. מצד שני, לפי הדיווחים, היא לא בהכרח מסוגלת לספוג עימות מדיני-כלכלי נוסף עם טראמפ בחזית נפרדת. טראמפ כבר הוכיח שהוא לא מגביל את עצמו בהטלת סנקציות משניות - וזו לא איום ריק. לכן לא ניתן לפסול תרחיש שבו גם הברית עם סין וגם הברית עם רוסיה יתחילו להתפורר תחת הלחץ.
האניטי עצמו לא וויתר על הסוף הרך: "כולם מקווים לשלום", אמר, "אבל צריך גם לא לגרוע מכל". לפי המסגרת שהציג, טראמפ מוכן לפעול אם המשטר לא יתחייב לפתוח את מצר הורמוז ולוותר על התוכנית הגרעינית. זה הלחץ שמופעל. השאלה היא האם טהראן, שרגילה לשחק בזמן, מבינה שהפעם שעון החול כבר הופך.
בשבועות הקרובים יתברר אם הדד-ליין הוא ריאלי. אם איראן תמשוך לזמן - ותתברר כ"טיפשות מוחלטת" לפי האניטי - העיניים יהיו נשואות לגב המפרץ הפרסי, לח'ארג, ולמה שנשאר בתוך הקרקע האיראנית אחרי "שאגת הארי".
השעון מתקתק, הדרישות ידועות, והשאלה היחידה שנותרת היא מי יהיה הצד שיירצה לקחת את הסיכון.
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה