שרעבי מסרב לפגוש את נתניהו: "לא יצמח מזה שום דבר טוב"

אלי שרעבי, ששוחרר מהשבי בעזה לאחר 491 ימים, מסרב לפגוש את ראש הממשלה נתניהו. לא בגלל כעס גרידא, אלא מתוך חישוב קר ומאוד ברור: "אני לא מבזבז את האנרגיות שלי במקומות שברור לי שלא יצמח מהם דברים טובים."

שרעבי אמר את הדברים הללו בריאיון לרוני קובן, ב"קובנוביק". הוא הבהיר כי מאז 7 באוקטובר לא נפגש עם נתניהו אפילו פעם אחת, וכי אינו מתכוון לשנות זאת. קובן ניסה ללחוץ: "לפחות להסתכל בעיניים ולשאול למה לא הקמת ועדת חקירה?" שרעבי לא התרגש. "ומה אתה חושב שתהיה התשובה? מה ייצא לי מזה? אתה חושב שבאותו רגע שאני אגיד לו את זה, הוא יגיד: וואלה, הנה אלי שרעבי אמר לי, אז אני אקים מחר ועדת חקירה? לא, זה לא יקרה."

זה לא ציניות ריקה. שרעבי הסביר את ההיגיון שמאחורי הסירוב. הוא נפגש עם שרים "מכל קצוות הקשת", שמע אותם, דיבר איתם. המסקנה שלו חד-משמעית: ישיבה עם ראש הממשלה לא תזיז שום דבר. "זאת נאיביות לחשוב שאני אשב ואגיד את כל הדברים הנכונים והמדויקים. אני לא אזיז שום דבר ואני לא רוצה להיות במקום שבו אמרתי את הדברים, הם נשמעו ועברו הלאה. אני מבזבז זמן."

שרעבי גם ניסח משהו חשוב על עצמו: הוא לא רוצה להיות סמל. "גם אם מצפים שאני אהיה איזשהו קול שייצג אוכלוסייה מסוימת, אני לא רוצה לייצג. לא נבחרתי." זה לא ענווה. זה אדם שיודע בדיוק היכן הוא שם את האנרגיה שלו, ואיפה הוא מסרב לשמש כלי.

במקום פגישה עם נתניהו, שרעבי מתמקד בדבר אחר לגמרי: בניית מרכז "שלוה שרעבי" באשקלון, מרכז לילדים עם צרכים מיוחדים ולמשפחותיהם. "עדיף לי לגייס כספים למרכז שאנחנו בונים באשקלון, הרבה יותר חשוב לי לעשות את כל המאמצים שם ולהביא חיוך לילדים בעלי צרכים מיוחדים ולמשפחות שלהם. הרבה יותר חשוב לי ממפגש עם ראש הממשלה."

אבל מה שמכביד עליו יותר מכל הוא הנושא שעוד לא נסגר: ועדת חקירה ממלכתית. קרוב ל-1,000 יום אחרי 7 באוקטובר, לא הוקמה ועדה כזאת. שרעבי לא מוכן לעכל את זה. "מדינת ישראל תמיד הקימה ועדות חקירה על כל מלחמה שהייתה, כדי ללמוד, כדי להסיק מסקנות. וכשלא עושים את זה 1,000 יום, זה ברור שלמישהו לא נוח עם ועדת חקירה כזאת. ברור שמישהו לא מעוניין בה." הוא הוסיף: "אף אחד לא רוצה ללמוד על מנת שלא יתרחש דבר כזה בעתיד נוסף. זה מעציב יותר מאשר מכעיס."

שרעבי, בן 54, נחטף מביתו בקיבוץ בארי בבוקר 7 באוקטובר. בטבח נרצחו אשתו ליאן ושתי בנותיהם נויה ויהל. אחיו יוסי נחטף גם הוא, ונרצח לאחר 100 ימים בשבי. שרעבי עצמו שוחרר ב-8 בפברואר 2025, לאחר כמעט שנה וחצי בשבי. בתחילת השבוע חזר לביתו בקיבוץ בארי לפני הריסתו, ביקור שהיה, לדבריו, "מורכב". כשחברות בנותיו ביקשו לצטרף אליו, נזכר בימי ההולדת שחגגו שם. "הבית הזה היה שוקק חיים בילדים שחוגגים לבנות עם עוגה ונרות ובלונים וצחוק וריקודים."

לשאלה אם יחזור לקיבוץ, שרעבי היה ישיר: לא. "היום הוא מקום יותר עצוב, יותר מורכב, וכאתר בנייה אחד גדול כרגע. זה ה-DNA של בארי, לקום, להשתקם, לעשות, לצמוח. לי זה פחות מתאים בסיטואציה שנוצרה. אני צריך התחלה חדשה במקום אחר, ואני בונה אותה." קיבוץ שהיה, לדבריו, "קסום ביופיו עם חיים וחדוות יצירה", נשאר מאחור.

ולמרות כל זאת, שרעבי מסרב להישאב לכעס ולנקמה. "אני לא רוצה להימצא כל היום באיזושהי התבוססות ברגשות שליליים. אני בוחר בלהמשיך קדימה, בלהסתכל, בלבנות, בלעשות." האיש שאיבד הכי הרבה שיש לאיש להפסיד, בוחר להשקיע את הזמן שנותר לו לא בפגישות שאינן משנות דבר, אלא במרכז שאולי יביא חיוך לילד אחד.