שושיק שני, אחת מאמניות הבמה האהובות שישראל הכירה, הלכה לעולמה הלילה בגיל 91. הסיבה: סרטן ריאות. היא הותירה אחריה דור שלם שגדל על קולה, על שיריה ועל הצחוק שהביאה לכל מקום שנכנסה אליו.
שושנה שפרונג נולדה ב-2 במרץ 1935 בתל אביב. בגיל 14 כבר עמדה על הבמה, במחזה "חייט כי ימלוך" בתיאטרון הילדים "במתנו". מאוחר יותר למדה משחק באולפן הקאמרי, שירתה בלהקת הנח"ל, ואחרי השחרור חזרה לקאמרי ולא ממש עזבה אותו - במשך יותר משלושה עשורים.
התפקיד שכולם זוכרים? בת הטוחן במחזמר הילדים "עוץ לי גוץ לי", שכתב אברהם שלונסקי, הלחין דובי זלצר וביים יוסי יזרעאלי. אבל הקאמרי הכיר אותה גם מ"הנפש הטובה מסצ'ואן", "הוא הלך בשדות" ועוד הצגות שמילאו אולמות.
ואז היה אריק לביא. היא פגשה אותו בקאמרי, בצורה מספיק מביכה כדי להפוך לאנקדוטה: היא הגיעה לחפש מישהו אחר לגמרי. השניים נישאו ב-1957, נסעו לניו יורק שם למדה שני משחק אצל אוטה האגן, וחזרו לישראל עם אנרגיה ועם רעיונות. ב-1963 הם העלו את תוכנית הבידור "הוא והיא", שכתב אפרים קישון - סאטירה על חיי נישואים שגרמה לכולם לצחוק, כנראה כי היתה נכונה מדי.
שנים לאחר מכן, ב-1973, עלו בהבימה ב"הו, הו, יוליה" - גם כן של קישון, גם כן סאטירה, הפעם על מה שהיה קורה לרומיאו ויוליה אילו לא מתו אלא פשוט... נישאו. שני גילמה שלושה תפקידים במקביל, לביא גילם שניים. ההצגה הוצגה 156 פעמים בהבימה, ואחר כך זכתה להצלחה גם בגרמניה. לא פחות.
לילדים שגדלו בשנות השישים והשבעים, שושיק שני היא קודם כל הקול שיצא מהרדיו. "מיכאל", שכתבה מרים ילן שטקליס והלחינה נעמי שמר. "מה עושים העצים", שכתב ע. הלל - גם הלחין שמר. ועוד תקליטים כמו "טפשוני רוני", "יעל מטיילת" ו"החתול שמיל". היא גם נתנה קול למלכה הרעה בגרסה העברית של "שלגיה ושבעת הגמדים", ולהקסה המכשפה בסדרת האנימציה "בת הים הקטנה". כלומר, גם הנבלות האהובות של ילדותנו - הן שלה.
בקולנוע? רשימה ארוכה. "חור בלבנה", "לופו", "מבצע יונתן", "סוסעץ", "השועל בלול התרנגולות", "המובטל בטיטו", "לצוד פילים", "הבן של אלוהים", "היורד למעלה". בטלוויזיה הופיעה ב"חדווה ושלומיק" כבר ב-1971, ובהמשך ב"שנות ה-80", "בנות הזהב", "שטוקהולם", "אבא מטפלת" ו"שנות הירח". מי שחשב שהיא פרשה - פשוט לא שם לב.
אריק לביא נפטר ב-2004. שני המשיכה. היא כתבה את הספר "אני אשיר לך", שמשלב פרקים שלביא כתב לפני מותו עם פרקים שהיא הוסיפה אחר כך. ב-2017 עמדה במרכז הסרט התיעודי "למה לא אמרת לי?" שביימה בתה יעל לביא, שבמסגרתו נסעו יחד לגרמניה לחפש את שורשי לביא. כשבת 80, היא נסעה לגרמניה לחפש תשובות על בעלה המנוח. שזה מין אהבה שלא ממש נגמרת.
במרץ 2025, חודש לפני מותה, חגגה שני יום הולדת 90 - כן, 90, לא 91, כי את יום ההולדת ה-91 לא הספיקה. "אריק תמיד אמר לי, 'שושיק, את תגיעי לגיל 90'. הוא צדק", אמרה אז. "אני עדיין צעירה ובועטת. תמיד נראיתי צעירה לגילי בגלל הקומה הקטנה שלי והמרץ האינסופי. העיקר שהראש מתפקד." ב-2022 הוענק לה אות יקירת העיר תל אביב-יפו, ובנימוקי הבחירה נכתב שהיא "ליוותה את פס הקול של חיינו". נדיר שתיאור עירוני כל כך מדויק.
כשנשאלה פעם אם המוות מעסיק אותה, ענתה בשקט: "אותי יקברו על אריק. אני מאמינה שאחרי המוות הנשמה ממשיכה. הפיזיות לא שורדת, אבל הנשמה כן. יש מיחזור. המחשבה הזאת מחזיקה אותי." שושיק שני הותירה אחריה את בנותיה נועה ויעל לביא, וארבעה נכדים.
"כל יום אחד נפרד, כל יום אחד נולד" - שתי השורות האלה מהשיר שכתבה לאריק, שנות אהבה ושנות במה שנגמרו הלילה.
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה