סטודנט למדעי המחשב באוניברסיטה תובענית פנה לאחרונה לפורום אינטרנטי עם תלונה שמוכרת לרבים: הוא פשוט לא מצליח יותר להכריח את עצמו ללמוד. השיטה שעבדה לו שנים, למידה אינטנסיבית בלילה שלפני המבחן, הפסיקה לתפקד בדיוק כשהוא הכי זקוק לה, בשנה האחרונה ללימודים.
"תמיד הצלחתי לעבור את זה כי יש לי אייקיו גבוה מהממוצע", הוא כתב. "אבל עכשיו, כשאני בשנה האחרונה, פשוט אי אפשר ללמוד הכל בלילה אחד יותר, ואני לא מרגיש את אותו לחץ שהייתי מרגיש פעם". הוא תיאר מעגל מתסכל: ישיבה מול המחשב הנייד עם כוונה ללמוד, הסחת דעת מתמדת, קימה לעשות דברים אקראיים, חזרה, גלילה בטלפון, הליכה במעגלים, וניסיון נוסף, שוב ושוב, בלי שבפועל מתחילים ללמוד.
למה שיטת הלמידה של הרגע האחרון מפסיקה לעבוד עם השניםהתופעה הזו מוכרת מאוד לפסיכולוגים שעוסקים בתחום הפרוקרסטינציה. הלחץ והדדליין ששימשו כדלק ללמידה בשנים הראשונות פשוט מפסיקים לספק את אותה תגובת אדרנלין ככל שהגוף "מתרגל" למנגנון הזה. במקביל, כמות החומר שצריך לכסות גדלה משמעותית ככל שמתקדמים בתואר, מה שהופך את הדחייה לרעיון גרוע יותר ויותר, אבל לא בהכרח קל יותר לשבור.
הבעיה המרכזית היא שמעגל ההסחה מזין את עצמו. כל דקה שמבזבזים בגלילה בטלפון או בהליכה חסרת מטרה בבית מגבירה את תחושת האשמה, וזו בתורה מגבירה את החרדה מול המשימה, מה שהופך את ההתחלה לקשה עוד יותר. זה בדיוק מה שקורה כשמנסים "להכריח" את עצמם להתחיל בלי מבנה ברור, המוח בורח מהאי-נוחות המיידית של ההתחלה, גם אם המחיר ארוך הטווח הרבה יותר גבוה.
אחת השיטות היעילות ביותר להתמודדות עם המצב היא לשבור את המשימה ליחידות זמן קטנות וברורות, כמו עשרים וחמש דקות למידה ואחריהן חמש דקות הפסקה. השיטה הזו, המוכרת בשם טכניקת הפומודורו, עובדת טוב במיוחד כי היא מסירה את הצורך להתחייב לשעות ארוכות של ריכוז, ובמקום זה מבקשת התחייבות קטנה בהרבה שקל יותר לעמוד בה.
גם הסביבה הפיזית משחקת תפקיד מרכזי. מומלץ להרחיק את הטלפון פיזית מהחדר, לא רק להשתיק אותו, ולעבוד במקום שאינו המיטה או הספה כדי שהמוח לא יקשר בין מנוחה ללמידה. סטודנטים רבים מדווחים ששינוי מיקום הלמידה, למשל מעבר לספרייה או לבית קפה, משפר משמעותית את היכולת להתמקד כי הוא מנתק את ההרגלים האוטומטיים של הסחת הדעת שנוצרו בבית.
חשוב גם להבין שהתחושה של "אני חייב לרצות ללמוד כדי להתחיל" היא לרוב הפוכה מהמציאות. לרוב הרצון והמוטיבציה מגיעים רק אחרי שמתחילים, לא לפני. לכן העצה הנפוצה בקרב מטפלים העוסקים בפרוקרסטינציה היא להתחייב לחמש דקות בלבד של עבודה בפועל, בלי לחשוב על המשימה כולה, כי ברגע שמתחילים קל הרבה יותר להמשיך.
מי שמזהה אצל עצמו קושי ריכוז ממושך שאינו חולף, במיוחד אם הוא מלווה בתחושת חרדה גבוהה או תסכול קשה מול היכולת האישית, מומלץ לשקול פנייה לייעוץ פסיכולוגי באוניברסיטה. שירותי הייעוץ הסטודנטיאליים ברוב המוסדות האקדמיים בישראל מציעים ליווי מותאם למי שמתמודד עם קשיי ריכוז, דחיינות או שחיקה בשלבים המתקדמים של התואר.
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה