הח"כ לשעבר ויצמן שירי הפסיד לרמ"י בתביעת מיליונים

בית המשפט המחוזי בבאר שבע דחה במלואה תביעה שהגיש חבר הכנסת לשעבר ויצמן שירי, יחד עם חברת מוניטין לקידום התעשייה שבבעלותו, נגד רשות מקרקעי ישראל. השופט עמית כהן קבע כי דמי השימוש החורג שגבתה הרשות בגין מכירת כלי רכב במגרש שהוקצה לתעשייה נגבו כדין, וחייב את שירי ואת החברה בתשלום הוצאות משפט בסך 100 אלף שקל.

הפרשה החלה בשנות ה-70, אז הוקצה למוניטין מגרש באזור התעשייה בבאר שבע, בפטור ממכרז ובהתאם להמלצת משרד התעשייה והמסחר. הסכם הפיתוח שנחתם בין הצדדים הגביל את השימוש במגרש ל"מבני תעשייה ומלאכה להשכרה ו/או להחכרה" בלבד. מוניטין אכן הקימה את המבנים כנדרש, אך משנת 2005 החלה להשכיר את המגרש לתצוגה ולמכירת כלי רכב, לצורך חברת ההשכרה שלמה סיקסט מקבוצת שלמה. שירי רכש את מוניטין כבר בשנת 1999, כך שכל השימוש החורג נעשה בתקופת בעלותו בחברה.

בגין השימוש המסחרי גבתה רשות מקרקעי ישראל מהחברה תשלומים ניכרים. על פי הנתונים שהוצגו לבית המשפט, מוניטין שילמה 3.5 מיליון שקל בגין השנים 2012 עד 2019, ובנוסף 5.2 מיליון שקל כדמי חכירה בשל שינוי השימוש. שירי והחברה תבעו את השבת הסכומים, בטענה שהצגה ומכירה של כלי רכב הם שימוש מותר במגרש, ולכן הרשות גבתה את הכספים ללא זכות חוקית.

בבסיס התביעה עמדה הטענה כי תוכנית בניין עיר החלה במקום מאפשרת שימוש מסחרי, ולכן אין מקום לגביית דמי שימוש חורג. שירי והחברה טענו גם כי הסכם הפיתוח המקורי נחתם למעלה מ-50 שנה קודם לכן, וכי מעולם לא נחתם הסכם חכירה בפועל, מה שגרם לחברה נזקים כבדים. עוד נטען כי רשות מקרקעי ישראל ידעה במשך שנים על אופי השימוש בקרקע ולא דרשה תשלום, ולכן אינה יכולה לדרוש את הכספים בדיעבד.

רשות מקרקעי ישראל, שיוצגה על ידי עורכי הדין איתי בראל וריקי חדד לנקרי מפרקליטות מחוז דרום, טענה כי יש להבחין בין הזכויות שמעניקות תוכניות הבנייה לבין הזכויות החוזיות שנקבעו בהסכם הפיתוח. לטענת הרשות, ההסכם התיר במפורש שימוש לצורכי תעשייה ומלאכה בלבד, וגם אם התוכנית התכנונית מתירה שימוש מסחרי, אין בכך כדי להרחיב את זכויות החברה מעבר למה שנקבע בהסכם המחייב.

השופט כהן קיבל את מלוא עמדת הרשות. בפסק הדין נכתב כי "הסכם הפיתוח נוקט בלשון ברורה וחד משמעית בקשר לשימושים המותרים במגרש", וכי תכלית ההסכם הייתה הקמת מבני תעשייה ומלאכה בלבד, ולא שימוש מסחרי של תצוגה וממכר מכוניות. השופט הדגיש כי "מוניטין ידעה שהיא אינה רשאית לעשות שימוש מסחרי במגרש", וכי הרשות רשאית להגביל את השימוש במקרקעין שהיא מקצה ליזם, ביחס להוראות התוכניות החלות עליהם.

בית המשפט דחה גם את הטענה כי היעדר אכיפה מצד הרשות במשך שנים מונע ממנה לגבות את התשלום בהמשך. נקבע כי אי אכיפת ההסכם אינה מהווה הסכמה מכללא לשימוש החורג, וכי כרשות המנהלת את נכסי הציבור, גביית התשלום בגין השימוש החורג היא לא רק זכותה של רמ"י אלא גם חובתה. השופט כהן ציין כי "אין לקבל פרשנות של הסכם הפיתוח... הסותרת באופן חזיתי את נוסחו, את תכלית הקצאת המגרש בפטור ממכרז, ואת התחייבויות מוניטין".

בפסק הדין נמתחה ביקורת חריפה על התנהלות החברה ובעל המניות בה. השופט כתב כי "ניסיון מוניטין לשנות את תנאי הסכם הפיתוח למעלה מ-50 שנה לאחר חתימתו, בניגוד לתכלית ההקצאה בפטור ממכרז ולהתחייבויותיה, לוקה בחוסר תום לב". הוא הוסיף כי "מוניטין עצמה הפרה במשך שנים רבות את הסכם הפיתוח", וכי "מוניטין נהנתה מן ההפקר עקב מחדלי הנתבעת... תוך שהיא מנסה לתת להסכם הפיתוח פרשנות שגויה ומאולצת, הסותרת את טענותיה בזמן אמת, את התחייבותה ואת חומר הראיות".

לאור כל האמור, דחה בית המשפט את התביעה במלואה וחייב את שירי ואת חברת מוניטין בתשלום הוצאות משפט לרמ"י בסך 100 אלף שקל. את שירי ואת החברה ייצג עורך הדין שי זיכלינסקי. את רשות מקרקעי ישראל ייצגו עורכי הדין איתי בראל וריקי חדד לנקרי מפרקליטות מחוז דרום, בשיתוף המחלקה המשפטית וגורמי המקצוע ברשות.

פסק הדין, שניתן במלואו לטובת רשות מקרקעי ישראל, מחזק את מעמדה של הרשות בפרשנות הסכמי פיתוח היסטוריים שנחתמו בפטור ממכרז, וקובע כי תוקפם אינו נשחק גם כשחולפים עשרות שנים ממועד החתימה.