שבעה חודשים לתוך המלחמה בין ישראל וארצות הברית לאיראן, התמונה בשטח מפתיעה. בזמן שטהרן מנסה להפוך את מיצרי הורמוז לנשק אסטרטגי נגד המערב, הנתונים בשטח מספרים סיפור הפוך לגמרי. ייצוא הנפט מהמזרח התיכון לא רק התאושש מהתקיפות, הוא עקף את הרמה שהייתה לפני פרוץ הלחימה.
לפי נתוני חברת המעקב הבינלאומית "קפלר", בשבוע שהסתיים ב-18 באוקטובר יוצאו מהמזרח התיכון יותר מ-24 מיליון חביות נפט ביום בממוצע. לשם השוואה, ב-27 בפברואר, יום לפני פרוץ המלחמה, עמד הייצוא היומי על 23.3 מיליון חביות בלבד. במילים אחרות, איראן נכשלת בשיבוש האספקה שהבטיחה לעולם.
ההישג הזה לא בא בחינם. הטריגר המרכזי לכל הסיפור הוא אובדן של יותר משני מיליארד חביות נפט גולמי בשווקים העולמיים, בעקבות תקיפות חוזרות ונשנות על תשתיות אנרגיה ומכליות באזור המצר. רק באוקטובר נרשמו כ-30 תקיפות נגד כלי שיט מסחריים, כשאיראן משתמשת בכטב"מים, טילים וסירות קטנות כדי להרתיע את מפעילי המכליות. למרות זאת, הרווחים הגבוהים ממשיכים למשוך סוחרים: על פי "קפלר", סוחר יכול להרוויח כיום כ-20 דולר נוספים על כל חבית נפט עיראקי, מה שמתורגם לרווח נוסף של כ-40 מיליון דולר על מכלית ענק בודדת. חברות הובלה סיניות אף הציעו לאנשי צוות עד 25 אלף דולר עבור הפלגה בודדת הלוך ושוב.
ההתאוששות התאפשרה בזכות שילוב של גורמים: הרחבת צינורות הנפט החלופיים בסעודיה ובאיחוד האמירויות, העברת מטענים בין כלי שיט במפרץ עומאן, והגנה צבאית אמריקאית צמודה על תנועת המכליות במיצרי הורמוז. בספטמבר, כ-40 אחוז מייצוא הנפט של מדינות המפרץ שאינו איראני עבר כבר בנתיבים עוקפים, לעומת 17 אחוז בלבד לפני המלחמה. עם זאת, התנועה דרך המצר עצמו עדיין לא חזרה לקדמותה: כ-14 מיליון חביות ביום בממוצע, כ-82 אחוז מהרמה שלפני הלחימה. מחיר הנפט מסוג ברנט נותר גבוה, סביב 108 דולר לחבית, ועלות ביטוח הסיכונים המלחמתיים זינקה עד 10 אחוז משווי האונייה, לעומת פחות מ-3 אחוז בעבר.
אבל הסיפור האמיתי, זה שעושה לטראמפ חיוך, נמצא דווקא בצד השני של כדור הארץ. בעוד המזרח התיכון מתנדנד, יבשת אמריקה שלמה שוברת שיאי ייצור נפט וגז. לפי חברת המחקר "ריסטאד אנרג'י", תפוקת הנפט והגז בצפון ובדרום אמריקה נמצאת במסלול לזינוק של כ-10 אחוז בתוך שנתיים, עד דצמבר 2026. קנדה, ברזיל, ארגנטינה וונצואלה כולן שוברות שיאים במקביל.
התופעה הזו מקבלת שם רשמי: "דוקטרינת דונרו", כך מכנה טראמפ את המדיניות שמבקשת לבסס אזור השפעה אמריקאי עשיר במשאבי אנרגיה, שיהווה משקל נגד למרכזי הכוח הבלתי יציבים של המזרח התיכון. ארצות הברית עצמה רשמה עלייה של 15 אחוז בייצוא נפט גולמי ותזקיקים לאירופה, אסיה ואוקיאניה, ולפי תחזית חברת "וד מקנזי", התפוקה האמריקאית צפויה להגיע ל-11.8 מיליון חביות ביום עד דצמבר 2027, תוספת של כמיליון חביות לעומת הרמה שלפני המלחמה.
וושינגטון לא מסתפקת בזה. לאחר שלכדה בינואר את המנהיג הוונצואלי לשעבר ניקולאס מדורו, היא קראה לחברות בינלאומיות להזרים 100 מיליארד דולר לוונצואלה. התפוקה שם כבר קפצה השנה ב-10 אחוז לכ-1.2 מיליון חביות ביום, כשחברת שברון מתחייבת להשקיע 7 מיליארד דולר נוספים. בארגנטינה, מאגר הנפט הענקי "ואקה מוארטה" ומדיניות הנשיא חאבייר מיליי הזניקו את הייצוא המקומי מעל ל-10 מיליארד דולר בספטמבר לבדו, עם השקעות ענק מתוכננות של חברות כמו "טוטאל אנרג'יז" ושברון. גם קנדה, תחת ממשלת מארק קרני, ממצבת עצמה כ"מעצמת אנרגיה" חדשה, כשכ-80 אחוז מהמשקיעים המוסדיים מעדיפים כעת השקעות באנרגיה קנדית דווקא בשל הסיכונים במזרח התיכון.
התמונה המלאה חושפת מהלך עמוק יותר מסתם תגובה זמנית לשיבוש בהורמוז. בעוד איראן משקיעה משאבים עצומים בניסיון להפוך את המצר לנשק לחץ, ארצות הברית מנצלת את חלון ההזדמנויות כדי לבנות אלטרנטיבה אסטרטגית שמפחיתה את תלותה, ואת תלות בעלות בריתה, בנפט המזרח התיכוני. זהו מהלך שמכרסם ישירות ביכולת התמחור העתידית של ארגון אופ"ק ושל סעודיה.
בשורה האחרונה, הגידול בתפוקה האמריקאית לא יחליף לחלוטין את הנפט הזול של המפרץ, אבל הוא כבר ממתן את עליית המחירים העולמית. ככל שהמלחמה באיראן נמשכת, כך גובר הפער בין ההיחלשות היחסית של מעמד איראן ככוח שיבוש, לבין ההתחזקות הכלכלית והגיאופוליטית של וושינגטון ובעלות בריתה ביבשת אמריקה.
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה