תחשבו על זה רגע: לפני כ-99 מיליון שנה, בתקופה שבה דינוזאורים שלטו בכיפה, לטאה קטנה עשתה בדיוק את מה שהלטאות בחצר שלכם עושות היום. היא השילה את הזנב שלה כדי להימלט מטורף, והוא נתקע בטיפת שרף שהתקשתה עם הזמן והפכה לענבר. עכשיו, מיליוני שנים אחר כך, חוקרים מאוניברסיטת תל אביב מצאו את השריד הזה ופענחו אותו.
מדובר בחתיכת ענבר זעירה, ברוחב של 18 מילימטרים בלבד, שהתגלתה בצפון מיאנמר. במשך שנים איש לא ייחס לה חשיבות מיוחדת, עד שדולב פבריקנט, דוקטורנט בבית הספר החדש למדעי הסביבה באוניברסיטת תל אביב, הבחין בה. "מה שנראה בתחילה כמו ענף זעיר או שריד של חרק עורר את חשדי", הוא מספר. "כשהסתכלתי מקרוב, הבנתי שמה שנראה כמו ענף מכוסה למעשה בקשקשים קטנטנים. זה היה זנב של לטאה".
כשפבריקנט סיפר על הממצא למנחה שלו, ד"ר ליאונידס-רומנוס דברנוגלו מבית הספר לזואולוגיה ומוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט, התגובה הייתה דרמטית. "כמעט קפצתי מהכיסא", הוא מודה. "מיד הבנתי שהמאובן הזעיר הזה עשוי לפתוח חלון יוצא דופן אל העבר. עד כה יכולנו רק לשער אם לטאות קדומות היו מסוגלות להשיל את זנבן על בסיס רמזים עקיפים. כעת יש בידינו ראיה ישירה לכך שאחת מהן אכן עשתה זאת".
וזה בדיוק מה שהופך את התגלית למיוחדת. מנגנון השלת הזנב, שמוכר במדע בשם אוטוטומיה, הוא אחד מטריקי ההישרדות הנפוצים בעולם החי. אבל עד היום היו לחוקרים רק רמזים עקיפים לכך שהוא פעל גם בעידן הדינוזאורים, כמו אזורי שבירה בחוליות מאובנות. עכשיו יש הוכחה ישירה שאי אפשר להתווכח איתה.
העכירות של הענבר הקשתה על בדיקת המאובן במיקרוסקופ רגיל, אז החוקרים הביאו תותח כבד יותר: סריקת מיקרו-טומוגרפיה ממוחשבת במכון וולקני. ד"ר אחמד נאצר, ראש היחידה האנליטית הבין-מוסדית במכון, מסביר איך זה עובד: "הטכנולוגיה מצלמת תמונות רנטגן מזוויות רבות ומשלבת אותן לשחזור תלת-ממדי. זה אפשר לנו לבחון מבנים המוסתרים בענבר מבלי לחתוך או לפגוע בפריט הייחודי".
הסריקה חשפה בקצה הזנב מבנה טבעתי של רקמות, בדיוק כמו המבנה שנוצר היום כשלטאות משילות זנב. אזור הניתוק היה סימטרי ונקי, בלי סימני קריעה או פיתול שמעידים על פציעה מקרית. במילים אחרות, זה לא תאונה. זו הפעלה מכוונת של מנגנון הגנה עתיק.
המחקר, שפורסם בכתב העת Palaeontologia Electronica, בוצע בשיתוף חוקרים מאוניברסיטת אתונה וממכון וולקני. אפוסטולוס כריסטופולוס, דוקטורנט מאוניברסיטת אתונה, מציין שהזנב לבדו לא מספיק לזהות בדיוק איזו לטאה הייתה זו, כי אין שלד או גולגולת. ההערכה היא שמדובר בקרבה ללטאות-קיר, לטאות חסרות-רגליים או כוחים.
החידה הגדולה נשארת פתוחה: מה בדיוק קרה שם. האם הלטאה נתקעה בשרף הדביק וויתרה על הזנב כדי להיחלץ, או שהשילה אותו כתוצאה מניסיון טריפה אמיתי והזנב פשוט נחת בשרף אחר כך. החוקרים גם לא יודעים אם הלטאה שרדה בסוף.
אבל זה בעצם לא העניין. "בתוך חתיכת שרף עתיק, הקטנה דיה כדי לנוח על קצה האצבע, טמונה עדות לאסטרטגיית הישרדות שעדיין באה לידי ביטוי כיום בגינות ועל קירות שטופי שמש", אמרו החוקרים. אז בפעם הבאה שתראו לטאה בורחת ומשאירה זנב מאחוריה, תדעו שזה טריק ותיק מאוד. ותיק בכמה מאות מיליוני שנים.
תגלית קטנה בענבר, אבל היא מוכיחה שהטבע כבר ידע להתחכם לפני שדינוזאורים בכלל נכחדו.
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה