קרן כהן והדס פוקס יזמו את "נוסעות את הכאב" במטרה לתת מענה לנשים במעגל השני של השכול – אלו שנושאות תפקידים משמעותיים בתקופת האבל, אך לא עומדות במרכז השכול. הנשים הללו דואגות לכל המשפחה, האורחים והבית, אך לא מקבלות מקום לעבד את הכאב האישי שלהן.
הרבה מהנשים המשתתפות מתארות את החוויה במשפט החוזר "לא ישבנו שבעה – עמדנו שבעה", המבהיר עד כמה הן טיפלו באחרים בתקופת האבל ולא עצרו לרגע להתבונן בכאב שלהן בעצמן. הן היו במקום כדי לתמוך, אך ללא זמן למתן מענה פנימי ומשמעותי לעצמן.
מיזם "נוסעות את הכאב" מציע מסע של ארבעה ימים בגיאורגיה, שמטרתו לנתק את המשתתפות מהשגרה ומהסביבה המוכרת. המרחב החדש מעניק הזדמנות להשתחרר מהתפקידים והציפיות החברתיות, ולגעת בתהליך טיפולי פנימי ורגשי עמוק.
במהלך הריטריט מתרחשת עבודה קבוצתית המשלבת שיח פתוח, הקשבה וחוויות משותפות. הנשים פוגשות אחת את השנייה, חלקן עם סיפורים דומים וחוויות משותפות, ומקבלות תחושת שייכות ותמיכה שלא קשורה להסברים רבים. המפגש יוצר פתיחה הדרגתית של רגשות שהודחקו או נשמרו זמן רב.
המיזם מדגיש שאיננו שואף להעלים את הכאב, אלא להעניק לו מקום ראוי. באמצעות יצירת מרחב בטוח ומכיל, הנשים יכולות לזהות את תחושותיהן, לקרוא להן בשמן ולתחיל לעבד אותן באופן מודע ובריא יותר.
הבחירה בגיאורגיה קשורה גם היא לתהליך הטיפולי. הנופים הפתוחים והמרחב החדש בעולם מקרבים תחושת נשימה ואיזון בין עומק הרגשות לבין חוויות טובות של טבע ותנועה משחררת.
לדברי כהן ופוקס, הריטריט מאיר את חשיבות המעגל השני של השכול. הקבוצה הזו, שלעתים לא זוכה להכרה מספקת, מוצאת במיזם מסגרת לעצור, להרגיש ולחבור מחדש לעצמה.
המיזם מציע למשתתפות הפוגה מהשגרה לצד תהליך של הכרה, שייכות וריפוי שמאפשר לנשים לשאת את הכאב מתוך מודעות וחיבור, במקום להדחיק או להסתיר אותו.
בהמשך, מתוכננים ריטריטים נוספים שמטרתם להרחיב את ההיקף ולהגיע לנשים נוספות במקומות שונים. המיזם ממשיך לפתח דרכים להעמקת התמיכה והכנת המשתתפות לדרך הלא פשוטה של התמודדות עם האובדן.
נוסעות את הכאב הופך את הכאב הפנימי של נשים בלתי נראות לתהליך של מודעות וחוסן רגשי.
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה