מעיין אדם מתמודדת עם האובדן הכפול טבח נובה ורועי שלו

מעיין אדם חווה תקופה קשה במיוחד. השנה, לצד האבל על אחותה מפל אדם ז"ל, שנרצחה באכזריות במהלך הטבח במועדון ה"נובה" באוקטובר האחרון, מתמודדת גם עם אובדן נוסף וכבד – מותו של רועי שלו ז"ל, בן זוגה לשעבר של אדם, שהחליט לשים קץ לחייו בחודשים האחרונים.

מעיין שיתפה את מאות אלפי העוקבים שלה ברשתות החברתיות ברגשות הכואבים שלה. בלילה קשה במיוחד, היא תיארה בשקיפות מלאה את המאבק הבלתי אפשרי שלה להתמודד עם האובדן הכפול: "יש הרבה לילות כאלה, רק שעוברים אותם בשקט ולבד. אנחנו לא צריכים יום כדי לזכור, אבל כן צריכים ימים לצעוק שכואב, כולנו ביחד".

הכאב של אדם לא סתם מופיע ביום הזיכרון. אחותה הקטנה, מפל אדם ז"ל, נרצחה באכזריות במסיבת ה"נובה" ב-7 באוקטובר. האירוע הטראגי הכניס את המשפחה למעגל שכול חזק מאוד. חודשיים לאחר הטבח, הכאב התעצם כשבן זוגה של מפל, רועי שלו ז"ל, שאף הוא שרד את הטבח, בחר לסיים את חייו והותיר אחריו פצע פתוח וגדול בלב של כולם.

מעיין מתארת את ההיום יום בקושי הנורא שעבר עליה: "מכינה את עצמי שרועי לא יהיה שם כמו תמיד, לא נתחבק ואני לא אמזמז את הידיים שלו כי הן האחרונות שנגעו בה". היא מתארת את רגעי האבל, את ההתרוקנות והחסרון שחסרו כאילו קרובים מאוד אליה עוד לפני שיצאה מהבית – כשכל הבית מלא בטישואים ספוגים בדמעות.

מעיין אף שיתפה תמונה מאתר ההנצחה של מסיבת ה"נובה", שם המשפחה העלתה זיכרונות וקראה לאחדות ולקבלה של הכאב של כולם. כאשר היא ניגשת לבית העלמין, זה המקום שבו נוכחותו של רועי שלו ז"ל כבר לא מורגשת, מה שמוסיף עוד עומק לכאב שהיא חווה. הסיטואציה מחייבת להתמודד עם עולם חדש, בו הזיכרונות נשארים אך פעמי החיים חסרים.

בוידאו שנפער ברשת, מעיין נראית מבכית בקול רם לצלילי השיר "פרח" של יהודה פוליקר. הצעקה שלה היא על השבר האישי, המחיר האנושי שאי אפשר להסביר או להקל עליו. מי שעקבו אחר פוסטים שלה מבינים שמדובר בלב פצוע מכל עבר, שבו מתרחקים היקרים לה במהירות מדהימה.

מותו של רועי שלו ז"ל, בן זוגה לשעבר של מעיין, מהווה פצע נוסף שלא נסגר עבור המעגל הקרוב. למרות שבשנים האחרונות הם כבר לא היו יחד, רועי נחשב כחלק ממעגל התמיכה של משפחת אדם, והפרידה הפכה לאובדן קשה עוד יותר.

מעיין מדגישה שזיכרון האובדן והכאב לא "מתבטלים" ביום הזיכרון הרשמי. "לא צריכים יום כדי לזכור", היא אומרת, "אבל כן צריכים ימים לצעוק שכואב, כולנו ביחד". המילים שלה מהדהדות את מה שמרגישים רבים אחרים – השכול לא מפסיק, לא מתפוגג, אלא פשוט לומדים לחיות איתו בכל יום מחדש.

לצד הצער, הפוסטים של מעיין מזכירים גם את הצורך בחיבור ובתמיכה חברתית בתקופות כאלה. אובדן ומעמד השכול הכפול של אדם מראים עד כמה ההשלכות של אירועים טראגיים כאלה נמשכות מעבר ליום אחד, ומתפשטות במעגלים רחבים של אנשים.

המשך ההתמודדות של מעיין אדם צפוי להיות מלווה גם בפעילויות הנצחה והעלייה לקבריה של מפל ואולי רועי, יחד עם סבבי היגון פרטי וציבורי. היא צומחת ומדברת בגלוי על הכאב, מחברת בין אנשים שחוו שחווה אובדן וכואבת את התקופה שטרם תם.

כעת, עם פתיחת שנת הזיכרון, מעיין אדם ממשיכה להילחם עם הזיכרון הכפול של מפל ורועי, ומזכירה לכולנו שמאבקים פנימיים כאלה הם לא פחות אמיתיים ונוכחים מכל ציון רשמי של זיכרון והנצחה.