שעה מלאה חלפה מאז הכריז ראש הממשלה בנימין נתניהו על מתקפה צבאית קרובה בלבנון, ועדיין לא נשמעו פיצוצים בשטח. התקיפות שהובטחו טרם החלו, והמצב בשטח נותר ללא שינוי מהותי.
הפער בין ההכרזה לבין הביצוע בפועל מעורר שאלות. כל דקה שחולפת בין הודעה פומבית לפעולה צבאית היא מתנה לצד השני. מחבלי חיזבאללה, שעוקבים כמובן אחרי הכרזות כאלה בזמן אמת, קיבלו לפחות שעה להתפזר, להסתתר ולנסות לשמר את מה שניתן.
זהו לא עניין טכני. מבצעים צבאיים בנויים על ההנחה שהאויב לא יודע מתי ואיפה תוביא המכה. הכרזה פומבית שעות לפני הפעולה שוברת בדיוק את ההנחה הזו. חיזבאללה הוא ארגון מאומן, שעבר שנים של מלחמה, ומנגנוני ההסתרה שלו מפותחים ומוכרים. שעה היא זמן מספיק כדי להזיז אנשים, להסתיר ציוד ולפנות מפקדים ממיקומים ידועים.
הצבא עצמו לא מסר עדכון רשמי על המצב. אין אישור לפגיעות, אין דיווחים על גלים ראשונים של תקיפה. ייתכן שמדובר בעיכוב מבצעי, ייתכן שמדובר בשלב מקדים שאינו גלוי לציבור, אבל הפער נגלה לעין כל.
כל שר וכל דובר יסביר שהפרטים המבצעיים חסויים ושיש טעמים שאינם ידועים לציבור. ייתכן שכך. אבל ההכרזה עצמה, זו שנאמרה בפומבי ושודרה לכל ערוץ, כבר עשתה את שלה מבחינת חיזבאללה. אין דרך לקחת אותה בחזרה.
הפרקטיקה של הכרזות ציבוריות לפני פעולה צבאית מוכרת כבר מהעבר, ובכל פעם עולה אותה ביקורת מבצעית. כשמדובר בארגון שמממן אינטלגנציה ורשתות תקשורת פנימיות, כל מידע שיוצא לעיתונות נכנס מיד לחשבון האויב.
המתנה לתחילת הפעולות נמשכת. אם ובעת שיתחילו התקיפות, יתבהר כמה מהמטרות המקוריות יישארו במקומן ובמה בדיוק יצליח הגל הראשון לפגוע.
המצב בשטח עדיין לא השתנה, וכל דקה נוספת מצמצמת את יתרון ההפתעה שהצבא היה יכול להחזיק.
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה