מכות, איומים ובקבוק לראש: המורים שמופקרים מול אלימות התלמידים

עם פתיחת שנת הלימודים תשפ"ז מערכת החינוך מתמודדת עם משבר שרק מחריף: אלימות כלפי המורים. לא מדובר במקרה חד פעמי אלא בתופעה שהופכת, לפי עדויות רבות, לחלק משגרת העבודה בכיתות.

מיכל (שם בדוי), שלימדה בבית ספר יסודי בגוש דן, מספרת על תלמיד בכיתה ה' שהיכה אותה ואת חבריו לכיתה שוב ושוב. "הוא ממש פוצץ אותנו במכות, הייתי יוצאת עם חבלות בכל הגוף", היא מספרת. היא כתבה למחנכת, למנהלת ולסגנית בית הספר. הבטיחו לה שזה בטיפול. שום דבר לא קרה.

"כשאמא של אותו ילד הייתה מגיעה לבית הספר, היא הייתה עושה לשנינו שיחת נזיפה", היא מוסיפה. בסוף השנה מיכל עזבה את בית הספר לגמרי.

היא לא היחידה. יניב (שם בדוי), מורה צעיר, מספר שתלמיד איים עליו באופן קבוע "שירצח אותו", ובאחת ההפסקות בעט בו בצורה קשה. כשפנה לאמא של הילד וכתב שהוא כבר לא יכול להכיל את זה, היא יצאה עליו בטענות. "כשכתבתי בקבוצה הכללית של המורים 'התלמיד מכה אותי, שמישהו יעזור לי', אף אחד לא הגיע", הוא מספר. "האלימות במערכת החינוך פשוט חוגגת, ואין שום מענה".

יש גם סיפורים קשים עוד יותר. מורה במרכז הארץ תיארה איך תלמיד שממנו לקחה מטוס נייר הרביץ לה, בעט בה וניסה לחטוף לה את הטלפון. כשהתרחקה כדי להגן על עצמה, הוא זרק עליה בקבוק נירוסטה מלא במים, ופגע בה בראש. היא פונתה למיון. במקרה אחר קפץ אב מעל גדר בית הספר, דחף את היועצת החינוכית ואיים לשרוף את המבנה, אחרי שהשומר לא הרשה לו להיכנס.

יפה בן דויד, מזכ"לית הסתדרות המורים, אומרת שהגיבוי למורים כמעט לא קיים בפועל. "אפשר לספור על אצבעות יד אחת את צווי ההרחקה שמשרד החינוך פעל להוציא, והוא עושה את זה רק כשאנחנו מאיימים להשבית את הלימודים", היא אומרת. "משרד החינוך הוא המעסיק של המורים, אבל הם נאלצים להתמודד לבד. אף אחד לא מרים להם טלפון".

לדבריה, הפתרון חייב להתחיל אצל ההורים. "רוב ההורים משתפים פעולה עם בית הספר, אבל יש גם לא מעט הורים שהורסים את המערכת. חייב לצאת חוזר מנכ"ל שאומר במפורש מה מותר ומה אסור". היא מציינת גם בעיה מבנית: תקני יועצות חינוכיות לא מספיקים, ומנהלות נאלצות להעסיק אותן על תקנים של מורות בלי להבטיח יציבות תעסוקתית, מה שגורם להן לעזוב ומשאיר את התלמיד האלים בלי מי שיטפל בו.

מטריד במיוחד: אין בישראל שום גוף שעוקב באופן שיטתי אחרי היקף האלימות נגד מורים. משרד החינוך אוסף נתונים כמעט על הכל במערכת, אבל לא על הפגיעה בעובדים שלו. גם בהסתדרות המורים אין דוח שנתי מסודר. בשטח, זה מרגיש למורים כמו הפקרות: תלמידים אלימים חוזרים לכיתה מהר, והורים תוקפניים למדו שהמערכת מעדיפה שקט על פני עימות.

ממשרד החינוך נמסר בתגובה: "אלימות כלפי אנשי חינוך היא חציית קו אדום ואינה מתקבלת בשום נסיבות. כל אירוע מדווח לפיקוח וזוכה למענה מיידי הכולל צעדים חינוכיים, משמעתיים ומקצועיים, לצד ליווי ותמיכה של גורמי המקצוע". לדברי המשרד, במקרים חמורים מתכנסת ועדה בין מקצועית שיכולה להחליט על הפרדת המעורבים, השעיה ואף הרחקה לצמיתות, ולצד זה מוצע למורה ליווי מקצועי ורגשי וסיוע במיצוי אמצעי הגנה, כולל צו למניעת הטרדה מאיימת. ממשטרת ישראל נמסר שאין באפשרותם למסור נתונים בפילוח המבוקש, ושניתן לפנות בבקשה רשמית לפי חוק חופש המידע.

חלק מהבעיה, אגב, קשור גם לכסף, אבל לא בדיוק כמו שחושבים. פרופסור איריס בן דוד הדר מאוניברסיטת בר אילן מסבירה שתקציב החינוך בישראל אמנם עומד על כ-6% מהתמ"ג, גבוה יחסית לממוצע ה-OECD שעומד על 4.9%, אבל בגלל שהאוכלוסייה בישראל צעירה במיוחד, ההשקעה בפועל לכל תלמיד נמוכה יותר ממה שנדמה. שכר המורים בישראל עומד על כ-67% משכר עובדים עם השכלה ושעות עבודה דומות, לעומת שכר זהה בספרד ואפילו גבוה יותר בגרמניה. ההסכמים הקיבוציים הנוקשים, לדבריה, מונעים מהמערכת גמישות ניהולית בדיוק כשהיא הכי זקוקה לה, כולל בהתמודדות עם אירועי אלימות.

בינתיים, מורים ממשיכים לצאת לשנת לימודים חדשה עם חשש. לא ברור אם חוזר המנכ"ל שדורשת בן דויד יראה אור, ולא ברור אם ייאספו אי פעם נתונים מסודרים על היקף התופעה. עד אז, כמו שיניב אומר, האלימות פשוט ממשיכה, וכל מורה נשאר לברר בעצמו מי יבוא לעזור לו.