גדי איזנקוט: "השגנו פריצות דרך" בדרך להקמת ממשלת חירום

חבר הכנסת גדי איזנקוט חשף ביממה האחרונה את התוכנית הפוליטית שהוא מקדם מאחורי הקלעים, ומי שחשב שמדובר בעוד פוליטיקאי שמחכה בסבלנות - טעה. איזנקוט שם על השולחן תרחיש קונקרטי: הקמת ממשלת חירום לאומית, שתתבסס על ארבעה עקרונות יסוד, ולדבריו "השגנו התקדמות משמעותית והבאנו פריצות דרך" במגעים שהוא מנהל מאחורי הקלעים בשבועות האחרונים.

המהלך, אם יתממש, ישנה את מפת הכוחות הפוליטית בישראל מהיסוד. איזנקוט הבהיר כי בכוונתו לפנות לכל הסיעות בכנסת, ללא יוצא מן הכלל, שיביעו הסכמה עקרונית למתווה שהוא מציע - מהלך שחורג מהחלוקה הפוליטית המסורתית בין קואליציה לאופוזיציה, ונועד ליצור שותפות רחבה סביב מה שהוא מגדיר כ"ממשלת חירום לאומית". איזנקוט, שפרש מתפקידו כרמטכ"ל ונכנס לפוליטיקה, נתפס בקרב חלקים נרחבים בציבור כדמות שיכולה לגשר בין מחנות שונים.

מה קדם לזה

ב-5.11.2026 דיווחנו שליברמן הסיר את החרם על ישיבה עם החרדים ואישר משא ומתן עם יהדות התורה על בסיס מתווה גיוס מקל משנת 2018. ב-6.11.2026 דיווחנו שאברהם יוסטמן מיהדות התורה אמר כי המפלגה היא "על המדף" ותתמוך במי שיביא ראשון פתרון לסוגיית הגיוס. באותו יום דיווחנו גם שליברמן עצמו הודיע שהוא מוכן להתפשר עם החרדים, אך גוש השינוי מגיע יחד עמם רק ל-55 מנדטים, פחות מהרוב הדרוש של 61.

אבל יש תנאי. על פי ההודעה, אחד העקרונות המרכזיים בתוכנית שמוביל איזנקוט הוא חובת שירות לכל אזרח במדינה, בין אם מדובר בשירות צבאי, שירות לאומי או שירות אזרחי, ללא יוצא מן הכלל. מדובר במהלך שנשמע כמו הצהרת כוונות, אבל למעשה הוא מכה ישירה במפלגות החרדיות, ובפרט בדגל התורה, שעבורן סוגיית הגיוס היא קו אדום אמיתי ולא רק סיסמת בחירות.

מי שקורא בין השורות מבין שמדובר גם ברמז מכוון, ולא רק לחרדים. יש כאן הודעה ברורה גם לכיוון אביגדור ליברמן, היריב הפוליטי המרכזי של איזנקוט בזירה הזו. השניים מתחרים בפועל על אותו קהל יעד ועל אותה כותרת: מי יעמוד בראש הממשלה הבאה, ואיזו ממשלה זו תהיה.

צילום: אביגדור ליברמן

ההבדל בין השניים אינו רק אישי, אלא גם אסטרטגי. איזנקוט רוצה לזוז מהר. הוא מבין שבפוליטיקה הישראלית חלון הזדמנויות נסגר מהר יותר משהוא נפתח, ולכן הוא מעדיף להציג תוכנית ברורה ולדחוף אותה קדימה בלי להתמהמה.

ליברמן, לעומת זאת, מעריך שהדרך הנכונה היא תהליך איטי יותר, מה שאפשר לכנות בישול ממושך. מי שמכיר את הדרך שבה ליברמן פעל לאורך השנים, יודע שזו לא אסטרטגיה חדשה עבורו. הוא נוטה לתת למצב להבשיל, לחכות שהיריבים ייחלשו, ולהיכנס בשלב מאוחר יותר כשהקלפים כבר ברורים יותר.

כך נוצר דרבי פוליטי של ממש בין שני השחקנים, שלכאורה נמצאים באותו מחנה אידיאולוגי, אך רואים אחרת לחלוטין את קצב המהלך ואת זהות מי שיוביל אותו. השאלה שמרחפת מעל הזירה היא לא רק מי יעמוד בראש, אלא איזו ממשלה בכלל תקום, מהי ההרכב הפוליטי שלה, ועד כמה היא תהיה יציבה אם אכן תישען על שותפות רחבה שחורגת מהחלוקה המסורתית בין קואליציה לאופוזיציה.

התנאי של חובת שירות לכולם, שאיזנקוט מציב כאחד מארבעת עקרונות היסוד של תוכניתו, עלול להפוך לאבן נגף שתכריע את כל המהלך עוד לפני שהוא יוצא לדרך. מפלגות חרדיות כבר הבהירו בעבר שבנושא הזה אין להן גמישות, ודגל התורה נמצאת בליבת ההתנגדות הזו. אם איזנקוט לא יזוז מהעמדה, הוא עלול למצוא את עצמו עם תוכנית אמיצה אך ללא שותפים מספיקים להקמתה בפועל. בשלב זה לא נמסרו פרטים נוספים על שלושת העקרונות הנוספים שעליהם מתבססת התוכנית, ולא ברור מתי בדיוק הוא מתכוון לפרסם את המתווה המלא או לפנות רשמית לסיעות.

למה זה חשוב

אם תקום ממשלת חירום לאומית רחבה כפי שאיזנקוט מציע, החורגת מהחלוקה המסורתית בין קואליציה לאופוזיציה, היא עשויה לשנות את אופן קבלת ההחלטות במדינה. העיקרון של חובת שירות לכל אזרח, שאיזנקוט מציב בלב התוכנית, עשוי לשנות את מבנה השירות הצבאי והאזרחי, סוגיה שנוגעת ישירות לחרדים ולחילונים כאחד, ושהכשילה בעבר יוזמות דומות להגעה להסכמות רחבות.

בשלב זה מדובר עדיין בתמרונים ובחשיפת קלפים ראשונית, ולא בהסכמים חתומים. מה שברור הוא שהשעון הפוליטי התחיל לתקתק, והשאלה אם איזנקוט יצליח לכפות את הקצב המהיר שהוא רוצה ולגייס תמיכה רחבה בכנסת, או שליברמן הוא זה שיקבע בסוף את מקצב המשחק, תוכרע בשבועות הקרובים.