המחוזי אישר: תביעה ייצוגית ענק נגד ארבעה בנקים על כספי העו"ש

בית המשפט המחוזי מרכז בלוד אישר החלטה שעלולה לטלטל את המערכת הבנקאית בישראל: תביעה ייצוגית בהיקף של יותר מ-15 מיליארד שקל נגד ארבעה מחמשת הבנקים הגדולים במדינה. בנק לאומי, מזרחי טפחות, דיסקונט והבנק הבינלאומי נדרשים כעת להתמודד עם טענה כי התעשרו במשך שנים מכספי העובר ושב של לקוחותיהם, מבלי לשלם להם ריבית הוגנת בתמורה.

השופט שמואל בורנשטין, שדן בבקשה, קבע כי קיים סיכוי סביר לקבל את טענות התובעים. לפי ההחלטה, הבנקים השתמשו בכספים ששכבו בחשבונות העו"ש של הלקוחות כדי לממן פעילות עסקית ולהפיק מהם רווחים, בעוד שהריבית ששולמה בחזרה ללקוחות נותרה זניחה עד אפסית. השופט אישר את ניהול התביעה בעילה של עשיית עושר ולא במשפט, ודחה עילות נוספות שנטענו, בהן הטעיה והפרת חובת תום הלב.

הנתונים שעליהם מתבססת התביעה מדהימים בפשטותם. במהלך 2025, על כל 10,000 שקל שהחזיק הציבור בעו"ש, הבנקים רשמו הכנסה ממוצעת של כ-430 שקל, בעוד שהלקוחות עצמם קיבלו בחזרה כ-10 שקלים בלבד. הפער הזה נפער בעיקר בעקבות עליית הריבית החדה במשק, מ-0.1% באפריל 2022 עד ל-4.75% במאי 2023, עלייה שהבנקים נהנו ממנה במלואה מבלי לגלגל אותה ללקוחותיהם.

התביעה מתייחסת לתקופה שבין אפריל 2022 למאי 2025, המועד שבו נכנס לתוקף תיקון לחוק הבנקאות המחייב את הבנקים ליידע לקוחות בעלי יתרות משמעותיות בעו"ש על אפשרויות השקעה חלופיות. הקבוצה המיוצגת בתביעה כוללת לקוחות שהחזיקו יתרת זכות של 3,000 שקל לפחות ליום עסקים אחד, או 1,000 שקל למשך שלושה ימים ומעלה, אם כי השופט ציין כי הרף עשוי עוד להצטמצם במהלך ההליך.

הבנקים מצידם ניסו להישען על חוזי פתיחת החשבון, שבהם נכתב כי תשלום ריבית על יתרות העו"ש נתון לשיקול דעתם הבלעדי. בית המשפט לא קיבל את הטענה. השופט קבע בלשון חדה כי "מדובר במספר גדול מאוד של לקוחות, ובסכומים בהיקפים עצומים, כמעט בלתי נתפסים, של מאות מיליארדים של שקלים, ה'שוכבים' כאבן שאין לה הופכין בחשבונות העו"ש, אינם מזכים את בעליהם בריבית כלשהי, ומנגד, מניבים רווחים גבוהים ביותר לבנקים". לדבריו, גם אם החוזה אינו מחייב תשלום ריבית באופן מפורש, אין בכך כדי להתיר לבנקים להפיק רווחים מכספי הלקוחות מבלי לפצות אותם כלל.

עורך הדין יצחק אבירם, שמייצג את התובעים לצד עורך הדין שחר בן מאיר, תיאר את ההחלטה במילים נחרצות: "זה תקדימי ברמה של המפץ הגדול. מעולם בתי משפט לא התערבו בתמחור של הבנקים. אבל במשך שנים הבנקים עושקים את כולם. בית המשפט חתך קצר ולעניין". התובעים המייצגים בתיק הם נועם ברודסקי, נטלי שרבן, סער ברודסקי וצבי הוך.

ההחלטה ניתנה חרף התנגדות עקרונית של הפיקוח על הבנקים, שהתריע כי התערבות רגולטורית בתמחור הריבית עלולה לפגוע בתחרות ולגרום לבנקים להתכנס סביב מחיר אחיד ולא תחרותי. בנק ישראל התנגד באופן נחרץ לחיוב הבנקים בתשלום ריבית על יתרות העו"ש, בטענה שחשבונות אלו מאופיינים בזמינות מיידית ובתנועה מתמדת של כספים, בשונה מהותית מפיקדונות סגורים. השופט בורנשטין הבהיר כי עמדת המפקח על הבנקים נושאת משקל, אך אינה יכולה למנוע מהלקוחות את זכות התביעה בגין התעשרות שכבר התרחשה בעבר.

לא כל הבנקים הגדולים נכללים בהליך הזה. בנק הפועלים, למשל, אינו חלק מהתביעה שאושרה, אך מתמודד עם הליך ייצוגי נפרד ומקביל, שדיון ההוכחות בו צפוי להתקיים בינואר הקרוב. אחת הסיבות לכך שהפועלים נבחן בנפרד היא מנגנון "עו"ש מקזז" שהוא מפעיל, המאפשר לקזז את ימי היתרה החיובית בעת חישוב הריבית על יתרת החובה באותו חודש, מה שעשוי להפחית את עלויות הריבית שמשלמים לקוחותיו.

מי בעצם ירוויח מהתביעה, אם וכאשר תתקבל? התמונה מורכבת יותר משנדמה במבט ראשון. מחצית מהציבור הישראלי מחזיקה סכומים קטנים יחסית בעו"ש, עד 5,000 שקל בממוצע, וקבוצה זו כולה מחזיקה רק כ-1.7% מסך כספי העו"ש במשק. לעומת זאת, כ-37% מהכסף שבעו"ש, כ-220 מיליארד שקל, מרוכז בידי 2.6% בלבד מבעלי החשבונות, אלה עם יתרות של מעל 250 אלף שקל. המשמעות היא שרוב הפיצוי, אם יאושר בסופו של דבר, יזרום דווקא ללקוחות אמידים יחסית, גם אם חלקם הם קשישים חסרי אוריינות פיננסית שהשאירו את כל חסכונותיהם בעו"ש מבלי לדעת שיש להם אלטרנטיבות טובות יותר.

נוכח ההשלכות הכספיות הדרמטיות, הבנקים צפויים להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, הליך שעלול להימשך זמן רב ולדחות את ההכרעה הסופית בשנים קדימה. בטווח הקצר, לא צפויה כל השפעה על הדוחות הכספיים של הבנקים, שכן הכרה בהפרשה חשבונאית מחייבת הסתברות גבוהה של כ-70% ומעלה להפסד, ובשלב זה מדובר רק באישור לניהול התביעה. עם זאת, אם ההליך יבשיל לכדי פסק דין או פשרה, ייתכן שהצרכן הישראלי יגלה שהניצחון המשפטי מגיע במחיר: הבנקים עשויים לגלגל את העלות באמצעות ייקור ריביות על אשראי ומשכנתאות, או ייקור עמלות ושירותים אחרים, כך שהרווח נטו לציבור יהיה קטן משנדמה.